הולכים ובאים הימים הקרים

(הקיץ עבר, מילים שמואל בס, לחן עמנואל עמירן)

היום הלחם סרב לתפוח. כבר חששתי לשמרים שמא התקלקלו, אבל אז חיממתי מעט את המים, וראו זה פלא.

גם אני די מסרבת לתפוח, שוקטת על שמריי, אבל העולם- נמאס לו והוא מתקדם.
הפסיכולוגית הודיעה לי שהטיפול יסתיים בקרוב, בתחילת שנה הבאה. זו התראה בסדר-כזאת אבל אני לא רוצה לסיים 😦 כל כל מעט דברים קבועים ושגרתיים בחיי וזה יצער אותי לוותר על אחד. וכאילו זה לא מספיק, גם המוצלחת של הפילאטיס הודיעה שהיא לא יכולה יותר להעביר שיעורים בלייב. שתי ההודעות הגיעו באותו היום, ועשו לי נאחס.
עם זאת, הזהוב למד מה להגיד בתגובה לשנאה היוקדת שלי לכל מה שמשתנה: "יש גם דברים שנשארים." הוא אמר והסתכל עלי במבט-פואנטה כזה שהתארך עד שהשפלתי את עיני, ואז חיבק. אני אוהבת שהוא שם את עצמו בטור של הקבועים בחיי הצנצ, זה ממש משמח אותי ומקל עלי.

מעבר לתחילתו של הרגל לנסוע בלילה אחד בשבוע לביתם של הזהוב ונ' (בלילה שבו נ' עובדת לילה), השבוע התארחתי גם בביתו של ג' ליומיים. אני עדיין אחוזת פליאה מכמה שנעים לי להשתחל למיטה לידו. הוא מגיב אלי ואוסף אותי, מניח עלי יד או מחזיק אותה, ואני מרגישה כל כך בבית. שעת השינה שלו היא מוקדמת להפליא. כשישנתי אצלו הלכנו לישון בשמונה וחצי ("אבל רק שמונה", "כן אבל גם כבר שלוש שעות אחרי השקיעה!") והתעוררנו אפילו קרוב ל7 🙂 זה המון שעות שינה. היום השני של פגישתנו היה יום ראשון וככה זכיתי שהוא יעזור לי ונלך יחד לקנות לי נעליים. זה מצוין כי כבר יורד גשם ואי אפשר יותר להסתובב בסנדלים. קניתי נעליים סופר בסיסיות, מחנות כזאת שנראה שלא השתנתה מאז האייטיז. אני עוד לא יודעת כמה יחזיקו ואם יהיו מצוינות לכל השימושים, אבל בינתיים למטרת ללכת לא בסנדלים הן מצוינות, ואפילו נכון שאני לא חולצת אותן במיאוס מיד בהכנסי הביתה, וזה כנראה אומר עליהן דברים טובים. היה לי מאד מוצלח שג' היה אחראי על המזון, ושמחתי שחלק איתי קצת מהדברים שצפה בהם, ושהחלפנו בינינו מסאז'ים למקומות הכאובים. אני מתקשה לתעד דברים שקשורים למיניות, אבל משהו עובד לנו ממש טוב בתקופה האחרונה, ויצאתי מהיום הזה רכה ונינוחה, עם הד חיוך בעיקול הלחי ועם הדים נוספים שקשה יותר לתאר במילים.

נראה שאני והמאהב השלישי לשנינו מתאים יותר לוגיסטית להפגש רק פעם בשבועיים, אף על פי שאני מרגישה שממש חסרה לי השיחה איתו בזה שאנחנו נפגשים פחות. לא יודעת מה לעשות עם זה, זה לא סביר לתחזק בסופו של דבר. גם עם החברה המתוקה להפליא שהתלקח בינינו משהו לא מזמן אני ממש מאמינה שלא חקרה שום דבר מעבר להמשך חברות שנפגשים בו פעם ב-.
הרי יש מעגלים אחרים שעדיין חשוב לי לקחת בהם חלק, של הבית הקווירי (אלך לשבת שם ללמוד ברביעי), של מועדון הקריאה (יש מועדון בשבוע הבא, על ספר שכבר קראתי), על החברות עם שירי (היא מחפשת לעבור משרה וגוררת אותי איתה לעשות איזה תרגיל שהיא עושה, לכאורה כדי שיהיה לה עם מי להשוות תשובות, בפועל כנראה כדי לאפשר לי לנער קצת אבק). השותפים שלי עושים קולות שאם בעל הבית של הדירה הזאת ימשיך להעלות ולהעלות את שכר הדירה, הם ירצו לעבור מכאן, ואני תוהה אם אעבור איתם כשזה יקרה. מצד אחד טוב לי כאן, מצד שני טוב לי כאן *גם* בגלל שאפשר לצאת מכאן ולהגיע לאנשים שאני אוהבת. אם זה יהיה בחולון או במקום אחר "על קו הרכבת" זה יהיה הרבה פחות קל.

נעים לי לא לדבר עם נ' הרבה, ואני מרגישה אשמה על זה. יש גם היבטים שחסרים לי, אבל אני חושבת שהם חסרים לי כבר כמה זמן גם בתקשורת עצמה. אני רוצה לדבר איתה על זה, ופוחדת. רציתי לשאול אותה היום, כי מחר אני שוב מתעוררת בבית שהיא הולכת בו לישון אחרי העבודה, אבל הגעתי לזה מאוחר מדי, והיא כבר הכריזה שהוא הולכת לישון *לפני* העבודה. אולי אציע להעביר איתה את הזמן שאחרי העבודה שלה כשהיא עוד לא הולכת לישון אבל רשמית היא אמורה? זה זמן לא ברור שאני די בטוחה שהיא עושה כי היא נמשכת אל הזהוב אחרי לילה שלא היו ביחד ורוצה את הזמן איתו. לא יודעת אם בא לי להכנס לזה. אבל אולי.

ואז מהם אני נוסעת לפגוש חבר שגר קרוב אליהם ושעבר ניתוח בשבוע שעבר. זה היה ניתוח להסרת חזה, כי הוא טרנס ועכשיו הוא לא יצטרך יותר ללכת עם גופיה שלוחצת את החזה שלו ומפריעה לנשום. זו התפתחות מאד משמחת בשבילו, כרגע עדיין רגיש כי הוא בהחלמה ותקוע כל הזמן בבית קטן עם בת זוגו. אז החברים התבקשו (בצורת טבלה אונליין שנשלחה בקבוצת וואטסאפ) לבוא לבקר גם. בשבוע שעבר לא הייתי מוכנה לבוא, התרשמתי שיהיה לי קשה מדי גם כי זה קרוב נורא לניתוח וגם כי אני סוחבת איתי קנאה בכל האנשים שמסירים את החזה שלהם, ועצוב לי שהאחד הזה הגיע למדרגה וחצה אותה, אהבתי אנשים שנמצאים על המדרגה, במקום שאני רואה את עצמי. אף על פי שהוא התקדם הרבה הרבה עד סף המדרגה כבר לפני שעשה זאת, ואני לא. יש לי עדיין גופיה לוחצת בארון, ושם היא נשארת, אני לא רוצה את זה מספיק בשביל משהו שיפריע לי לנשום.


כהרגלי לאחרונה זנחתי את הפוסט ויצאתי לדרכי, ועכשיו אני כבר אחרי.

אחרי הביקור אצל החבר (מחלים היטב), אחרי שהוא נתן לי גופיה לוחצת (ביינדר) חדשה וניסיתי גם אותה והצטלמתי איתה ושימחה אותי מאד (כפתור החזה אינו מתפקע! זה נראה לגמרי אחרת. לא שזה נראה כמו חזה של גבר אבל זה בהחלט נראה אחרת).

אחרי הביקור אצל הזהוב ונ' שבו שניהם היו חברתיים אלי ונ' עשתה איתנו מלא זמן והיה די נעים, אם כי הזהוב נהה אחריה בכל הזמן שהיא היתה איתנו והיא ממש היתה צריכה לרמוז לו בכבדות שאני שם והוא צריך "לארח" אותי. אחרי שעברו כבר כמה ימים ובינתיים הוא היה כאן איתי לבד. הייתי אמיצה והזכרתי לו שיחה קודמת שבה אמר שנ' נעלבה שלא רציתי שהיא תהיה במסיבת יום ההולדת שלי (שלא קרתה כי היה סגר בקורונה), ועניתי שבמקור רציתי לעשות ערב איתו ולהזמין עוד חברה *אחת* שהיא גם חברה של נ', וזה שהמסיבה נדחתה לא הופך את המסגרת הזאת לנתונה למשא ומתן. אבל החלק החשוב בשיחה ההיא היה שחלק מהקטע במסיבת יומולדת זה לקבל תשומת לב ואם נ' שם אז… הוא איתה ולא איתי, ואני אולי מוכנה להתמודד עם זה באופן כללי אבל ממש לא מגיע לי את זה גם ביומולדת. בשיחה הקודמת הוא אמר שמצער אותו לשמוע שאני מתייחסת למשהו בהיבט של התקשורת שלנו כדורש "להתמודד", כי זה אומר בהכרח לא נוח, ושכדאי שנתמודד עם זה. בקשר לחופש שלי לבחור את הנוכחים בערב שתק, אבל מאז לא נתן לי תאריך אופציונלי לעשות את פגישת יום ההולדת הזאת, ובעיני זה שילוב של לשכוח, ושיהיה לו יותר נוח לא לקדם את זה. בשיחה הנוכחית זה היה יותר בכיוון של "אתה זוכר מה שאמרתי על זה שאני מרגישה שאני לא מקבלת מספיק תשומי ממך כשאתה ונ' איתי באותו מרחב? אז אני שמתי לב ונ' שמה לב, עכשיו גם כדאי שאתה תהיה מודע כדי שנוכל להתמודד/להתאמן על זה" 😉 אני לא יודעת כמה הולך לצאת משהו מלדבר על זה איתו, אבל זה עדיף אולי על לשתוק.

אחרי פגישה עם המאהב הכי חדש שלי שהוא כבר חצי שנה בעצם מאהב שלי. שאני מרגישה שזה מגוחך שאי אפשר לתת לו כינוי באות כי השם הפרטי שלו מתחיל באות של הזהוב והכינוי שלו מתחיל באות של ג'. אולי אקרא לו "החייכן" על אף שהמילה הזאת לא מעלה בעיני רוחי את החיוך הספציפי הזה שיש לו, חיוך רחב וידידותי ומקסים, שהוא קצת עקום בצורה חיננית אבל בהתאמה מצטלם רע ו"יצא הרבה שהתכתבתי עם נשים באתרי היכרויות ואז הגיע שלב התמונה ושם נפסלתי". אני לא רוצה לתת לו שם שיגחיך אותו, אבל החיוך הזה מחמם לב. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה כבר יכולתי למצוא בו במהלך התרגיל הטפשי שעשינו יחד במסיבת הכרבולים שבה נפגשנו, בו שילבנו ידיים יחד עם עוד מישהו מעל כדור מדומיין של אור/אנרגיה ואז המשכנו עוד במגע בקצות האצבעות. עניתי לו שהוא היה מוכן לשחק את המשחק הזה בהנאה בלי לגלגל עיניים על הקשקוש התורן, וזה משמח את נשמתי הצינית ששואלת את נפשה שלא לשקוע כל הזמן רק מתוך הרגל. היה לנו כיף ביחד. כיף לי איתו. וזה שזה ככה אחרי די מעט זמן מעלה את הסטנדרטים שלי בקשר לקשרים אחרים. אחרי שבפעמיים האחרונות לא הצלחנו להפגש יותר מפעם בשבועיים, הוא תפס טוש וכתב את עצמו בלוח הזמנים שלי לשבוע הבא (והוסיף סימן שאלה בסוף כי טנטטיבי והוא לא קובע לי). זה שימח אותי לראות את זה כתוב, וגרם לי להקדים ולהציע זמנים לזהוב כך שהיום הזה באמת יהיה פנוי.

אחרי ששוחחתי עם חבר חמוד, שאנחנו בדרך כלל רק מתכתבים, אבל הוא בן זוג של חברה שגרה בדירה הקווירית ובפעם האחרונה שהייתי שם הוא גם היה, והזדמן לנו לשבת ולדבר על הגג. דיברנו על עבודה וטיפול וזמנים. דיברנו על פוליאמוריה ועל הבעיה הידועה והברורה שלא ניתן לחמוק ממנה שזמן הוא משאב מוגבל. הוא אמר שמאד חשוב לו לשמוע את זה ממנה, את ההכרה בכך שעוד מערכות יחסים אומר בהכרח פחות זמן פנוי. אני סיפרתי שמתי שאני חסרת בטחון בקשרים, הדבר הראשון שאני מתעצבנת ואובססיבית בגינו זה זמנים. בגלל שזה מדיד וקל לראות את האי-ביצוע בזה, ובגלל שזה יחסית נייטרלי ולא צריך להתעסק עם קשיים יותר עמוקים.

אחרי שאחת מהנשים של הדירה הקווירית שאלה אותי אם ארצה לעבור לגור שם בשנה הבאה ואמרתי שאני מקווה לעשות זאת אבל לא בטוחה שיתאים לדירה או לי, וצריך לחשוב על זה. אני אשמח להכנס לצינור שלהם של הדיוני איוש דירה בפעם הבאה שהם מחפשים, משום שהדיונים האלה די ארוכים. אני מקווה להיות מקובלת על כל מי שיהיה שם כשהזמן יהיה רלוונטי ושזה יעניין אותי באותה מידה אז. חלק מהרצון הוא לגור עם אנשים שיש לי איתם מערכת יחסים הדדית כלשהי, ואם זה לא הולך לקרות עם בני זוג, אז וול אולי לחזור שוב לחיק אותה קהילה. אבל אני זוכרת גם שבפעם הקודמת שהייתי איתם היה לזה סוף רע מאד (מישהי מהקהילה שהיא חברה התאבדה, וכולם התפרקו בבת אחת), ואלה ביצים בסל שאינו בהכרח יציב.

אחרי שג' אמר שיש להם ארוחה חגיגית הערב לכבוד יום ההולדת של אחיו, ושלא נוח לו לנהוג אלי הלילה, והשאיר אותי בערב פנוי 🙂 כשהודיע לי את זה זה הציק לי:
"מה נגזר מזה על פגישתנו?" שאלתי אותו. "בא לי פגישה שבה אנחנו ישנים יחד או לפחות יש פרק שנ"צ".
"אני רוצה להפגש בשבת בצהריים או בבוקר המאוחר, תלוי מתי אתעורר, ואז להיות יחד עד שיגיע הזמן בו אני צריך ללכת". (בדרך כלל הוא מגיע ברכב ששאל מהוריו ואז הוא צריך להחזיר אותו בשבת בערב. והוא כתב את זה בצורה הכי כללית שמסתכלת על זה כאילו אין לו בחירה בסיטואציה מתי זה הזמן שהוא "צריך ללכת". אבל… זה לא ענה לבקשה הלא ישירה שלי, ולא חיפש בכלל להיענות לה).
"אבל איך זה מתכתב עם מה שאמרתי?" התבאסתי עליו, והחלטתי לכתוב מפורשות: "מה הסיכוי שיסיעו אותך אלי ואז תישאר עד ראשון?" אחרי שהצעתי את זה אז הוא אמר שזה דבר שאפשר לעשות. אני מתוסכלת שצריך לצייר לו במפורש פתרונות שעונים על הדרישות שלו והוא לא מתאמץ כדי לצייר לי פתרונות שעונים על הדרישות שלי. "הוא מבין שהוא לא מבין?" שאלה חברה מהבית הקווירי כשסיפרתי לה על זה בהליכתנו הקבועה. ואני מושכת בכתפיי. אני לא יודעת אם הוא מבין שהוא לא מבין. אני יודעת שאני מוצאת את עצמי הרבה מתוסכלת לאחרונה מג'.
אבל לא מתוסכלת מערב שישי חופשי. בינינו, זה קצת צפוף לי כל הקטע הזה שבזמן האחרון בכל סוף שבוע אני פוגשת את הזהוב ואת ג' בזה אחר זה ממש. טוב לי שיהיה לי הזמן הזה עם עצמי.

אחרי שהביקור של הזהוב עבר בשמחה. קיבלתי תשובות מצוינות על תכניות לשבוע הבא (דבר שתמיד מרגיע אותי כי תכניות שאני יודעת מה הן ומתי הן תמיד קו ראשון של יציבות בשבילי), והיה מספיק זמן בשביל לעשות הרבה דברים שונים שכיף לנו לעשות ביחד. בשבוע שעבר בסוף השבוע הוא בא לכמה שעות שלא כוללות לילה, דבר שאני בדרך כלל מסתכלת עליו עקום, והפלא ופלא זה היה הרבה שעות של *ערות* ביחד אז היה לנו מלא זמן גם אז לעשות דברים ולדבר. הרגשתי אהובה בפגישה הזאת. זו התקדמות מצוינת.

אחרי שהפסיכולוגית אמרה שהיא חשבה על הדרך שבה סיפרה שלי שהפגישות צריכות להסתיים והבינה שהיא היתה מתוחה כשסיפרה את זה ויצא לה עקום ומוזר. "איך היית אומרת את זה עכשיו?" שאלתי אותה והיא אמרה: הייתי מחברת את זה להקשר, אומרת "זוכרת שדיברנו בעבר, על זה שבמהלך השנה הקרובה כנראה נצטרך לסיים את הטיפול כאן? אז הזמן הזה באמת מגיע" והייתי מחברת את זה ללוחות זמנים- "לא ממש עכשיו, אבל פחות או יותר עד תחילת מרץ". זה היה חמוד לי שהיא חשבה על זה פעם נוספת וחמוד לי שהיא אמרה את זה. חוץ מזה היא אמרה את כל הדברים "הנכונים" (כלומר:שרציתי לשמוע), שזה לא נורא משמח אותה לעשות את ההחלטה הזאת, ושמאידך היא חושבת שאני במצב שאני יכולה להמשיך מכאן, ולא לקרוס (וגם, בפעם הקודמת ששוחחנו, אמרה שזה יאפשר להם לקבל מטופלת חדשה למרכז, ובעיני גם זו סיבה עם תוקף).

אני אומרת את זה כי מדובר בהחלטה שמשפיעה עלי ואני לא הייתי צד בה, בדומה להחלטה של הזהוב ונ' להיות במיניות רק זה עם זו מסביב למועדי הביוץ שלה. גם עם ההחלטה ההיא ממש לא נעים לי ואני מחפשת מה בכלל המקום שלי. (מה היה קורה אילו הייתי אומרת לפסיכולוגית "בבקשה, לא"? האם זה היה משפיע בכלל?) בכל מקרה, זה חלק ממה שהיה חסר לי בתקשורת של הזהוב כשהוא סיפר לי על הדבר, שלפחות אם זה לא בידיים שלי ולא מקומי להשתתף בהחלטה (שזה מעצבן וקשה כשלעצמו), אז שיגיד לי דברים שכאלה. שזה אילוץ מערכתי, שהוא לא מאד מרוצה מזה בעצמו אבל שהבאסה הזאת משרתת מטרה חשובה, ושהוא מאמין שהקשר שלנו חזק ויכול לשרוד את אי הנוחות שבזה. שאוכל להרגיש שאני נכללת בחשיבה לפחות על איך שזה ישפיע עלי, אם לא בהקשר של ההחלטה עצמה. היתה לנו שיחה אמוציונלית למדי על זה לאחרונה (כעסתי עליו על שמתנהג כמו שלא ספר אותי בהחלטה, ואז עברתי לספר על עצב ודאגה) אמרתי לו את זה, שהיה חסר לי לשמוע שזה לא מצב אידאלי מבחינתו, ושבגלל שמדובר בהפחתה של מגע אז זה מאיים עלי ממש, וחסרה לי גם הרגעה שהוא לא "הולך" ממני בזה. "אני לא הולך בכלל", הוא אסף אותי אליו. אני אוהבת וחשוב לי לשמוע את זה, ויחד עם מגע זה תמיד גם אמין יותר בשבילי. מצד אחד אני פחות לא-מרוצה אחרי שדיברנו על זה, ומצד שני בכל זאת עצוב לי שאני צריכה להכריז בעצמי מה אני רוצה לשמוע כי אחרת לא אקבל את זה ממנו, אפילו אם זה נכון. איך אפשר להרגיש חשובה אם אין עדות שחושבים עלייך? אפילו הבדיעבד של הפסיכולוגית היה עדיף מכלום.


קוראת אחורה בפוסט על דברים שהזכרתי מלפני ומאזכרת גם אותם:
אחרי שהתחלתי את תרגיל הבית של שירי והיה לי קשה ואני צריכה להמשיך להתמודד איתו אבל עוד לא קבעתי לעצמי מתי.
אפילו אחרי שהשותפים שלי חתמו על חוזה חדש לדירה הנוכחית לעוד שנה (עכשיו אני צריכה לחתום מולם על הסאבלט).
רק לא אחרי מועדון הקריאה! זה עדיין בשבוע הבא 🙂 .

6 מחשבות על “הולכים ובאים הימים הקרים

  1. תמיד אני מתפעלת מהארסטיביות שלך ביחסים הבין אישיים, מהיכולת שלך להגיד: זה מתאים לי וזה פחות.
    זה אמור להיות מובן מאליו, אבל זה לא.

    אהבתי

    • ואני מהיכולת שלך גם לצפות את הגמל וגם לעשות את הריקוד הארוך של לריב איתו בהמשכים.

      תודה על הפידבק, מעניין שאני דווקא מרגישה שאני *לא* טובה בזה, שכל מה שאני מספרת כאן הם הנסיונות הגולמניים שלי להתחיל לדבר שאני לא יודעת לדבר בה, שאם זה היה טבעי לא היה כל כך הרבה על מה לספר כאן כי זה לא היה מופרד כל כך מהיומיום.

      אהבתי

  2. אוהבת את השיר הזה. אפילו למנגינה יש ניחוח של סתיו. לא?
    כיף שהלחם התרצה בסוף.
    וואי, התראה על סיום קרב של טיפול יכולה להיות כמו בוקס בבטן. תלוי כמובן ביחסים ותלוי במצבך הנפשי, אבל הזכרת לי כשהייתי במצב מאד לא טוב והייתי בטיפול פסיכולוגי אצל מישהי שבסך הכל לא באמת התאימה למה שהייתי זקוקה לו בעת ההיא (הרגשתי שהיא כאילו "הוציאה אותי מטיפול נמרץ אבל רק למחלקה, לא עד כדי שחרור"),ובנוסף לא היה לי כסף לשלם לה והייתי צריכה לאזור אומץ לבקש עזרה מהורי כדי להמשיך את הטיפול, ואז אחרי כמה חודשים היא הודיעה לי שהיא בהריון ותהיה הפסקה בקיץ. הרגשתי כאילו הריאות שלי התרוקנו מאוויר כשהיא אמרה את זה. והבנתי שלא אחזור אליה כשהיא תחזור לעבוד אחרי חופשת הלידה. כמובן אצלך זה אחרת, סליחה שתקעתי כאן את הזכרונות שלי. את צודקת שיש איזו נחמה בכך שמישהו אחר יזכה בטיפול כאשר את תפני את המקום.
    אהבתי שהזהוב אמר בדיוק את מה שהיית צריכה לשמוע וגם חיבק.
    באמת נשמע שאת מצליחה לומר לכל המאהבים שלך מה את רוצה ומה מתאים לך ומה לא, למרות שאת חווה שם קושי. ושזה גם מניב תוצאות.
    בהקשר של זה שעבר ניתוח הסרת חזה, אני מנסה להבין מה את מרגישה לגבי זה בהקשר של עצמך. אני חושבת שאני מבינה שאת לא רוצה להפסיק להיות אישה ואת גם לא רוצה להיות גבר, ולא הבנתי מדברייך שאת מתייחסת אל עצמך כאל לא-בינארית (איך אומרים את זה בעברית?) ובכל זאת גם את היית רוצה להוריד את החזה שלך? את לא חייבת לענות, כמובן.
    הבנתי שבינתיים אין שאלה לגבי הדירה או צורך להחליט אם לעבור לדירה הקווירית. חשת הקלה?

    אהבתי

    • אני כן מתייחסת אל עצמי כאל א-בינארית (ככה אומרים), גיליתי את זה בסביבות 2015, כשעמדתי אובדת עצות מול עמוד הרשמה באתר היכרויות ואמרתי "אבל אם אני מסמנת בטופס שאני אישה, אז אנשים שפוגשים אותי יצפו לפגוש אישה, וזה לא מרגיש לי כמו אמת, וגם לא משהו שאני יכולה להתחזות אליו לאורך זמן".

      לשון הפניה שלי נשארת "את" חוץ מבמרחב אחד מאד ספציפי שמכיל חמישה אנשים נוירוקווירים אחרים (שם זה "מעורבת", כלומר אפשר גם לומר לי "אתה", בעיקר אם מערבבים את זה עם מספיק "את" כדי שלא אבהל פתאום. אבל זה חמוד, מי שמנסה את זה מרגיש שזה מאד מתאים וזה מתפלק להם לפעמים גם בלי שאני ממש מעודדת).

      אני לא ששה להוריד חתיכות מהגוף שלי, אבל היפותטית ממש לא אתנגד שהן יואילו בטובן להעלם או לפחות להשתטח באופן זמני/הפיך. הסטטוס קוו של מה שאני חושבת על העניין של האי-יציבות המגדרי שלי, כפי שלובן בשיחה ארוכה עם ג', זה שרוב הזמן אני מרגישה די בנוח עם הגוף הנקבי שלי, כאשר אני סובלת יותר כשצריך להלביש אותו בבגדים, כי אז מסתבר שהבגדים שנוח לי איתם ושעושים לי נעים מגדרית (בגדים עם צווארון, לרוב חולצות מכופתרות), פחות מותאמים לאפשרות של קיום מסה מרוכזת באיזור החזה.

      כל עוד הייתי יותר שמנה, אז היה לי *יותר* קשה עם זה, כי היה קשה למצוא חולצות כאלה שייסגרו עלי בכלל. עכשיו אני רק שמנה רגילה, ויש לי בארון חולצות מכופתרות שכפתור החזה שלהן לא מאיים להתפקע, וזה הרבה יותר טוב. אבל מתי שאף חולצה כזאת לא נסגרת אני אני ממש מעוצבנת ואפילו קצת סובלת. מעבר לכך, אחת לכמה זמן, בעקבות איזשהם טריגרים שחלק מהם זה בגדים שלא מסתדרים ולא מתאימים לאיך שהגוף שלי בנוי, אבל גם עוד לא סיימתי להבין מה הם, יש לי הבלחות של סבל הרבה יותר מובהק (דיספוריה), שמרוכז בזה שאני לא יכולה להסתיר את זה שאני אישה, ושאני לא רוצה להיות מסומנת כאשה ושיתנהגו אלי כמו לאשה, וחשוב לי עד דמעות להיות מטושטשת ולעבור גם כבן (היתה לי תקופה ארוכה כזאת בתחילת התואר השני, מתי שהפסקתי לעבור כבת נוער והתחילו להתנהג אלי כאל אישה בכל המרחבים של המבוגרים).

      אני יודעת גם שיש מקרים משלימים, שבהם אנשים בטעות קוראים לי "אדוני" או מתייחסים אלי בלשון זכר, ובינתיים החוויה שלי היא שאני לא רוצה לתקן אותם אף פעם, ואפילו מתבאסת כשהם מתקנים את עצמם ומתנצלים. החשד שלי הוא שהחלק בי שזה ממש חשוב ואקוטי לו זה חלק דיסוציאטיבי שהצורה שהוא מגן עלי זה על ידי לסרב להיות כל הזמן בת (וחסרת אונים). אומרים שלהרבה מערכות דיסוציאטיביות יש חלקים במגדר הנגדי, אז אני לא אתפלא. אבל החלק הזה כרגע לא תופס (או מקבל) הרבה מקום בחיי היומיום שלי, ונדמה לי שאם אני אתנהג פיזית לפי מה שהוא רוצה אז זה ייצור בעיות הסתגלות לשאר המערכת.

      זה היה מסיים את הדיון עבורי לולא העובדה שזה גם מרגש אותי באופן טוב (אופוריה) כשטועים בי כבן. תמיד יש בי פחד שאם אני אלך מספיק לאורך הדרך הזאת אז אני אגלה שאני אוהב(ת) את זה כל כך שלא אוכל לוותר על זה 😦 אבל בינתיים זה עוד לא קרה, עד כה תמיד יכולתי להתפשר וללכת עם החולצה המכופתרת אבל בלי הגופיה הלוחצת, ורק לדעת שהיא קיימת מצד אחד, ואפילו להרגיש יפה מהצד השני.

      בשורה התחתונה אני חיה עם ידיעה מסוימת, שכנראה אני אף פעם לא אהיה מאה אחוז מרוצה מההצגה של הגוף שלי ושל המגדר שלי, כי יש חלקים עם הרגלים ורצונות מנוגדים שאני לא רואה איך לפשר ביניהם גופנית. התנהגותית אולי אפשר, לאורך זמן. לא יודעת איפה אני אהיה תוך כדי הזמן הזה, כנראה סתם "בחיים".

      אהבתי

    • בגלל זה, יש בי חלק שתמיד מקנא בכל מי שעשה את המעבר (הפסיכי) הזה מהצגה נקבית להצגה זכרית, ובנוסף כולי כמערכת מקנאה במי שזה יציב להם, ועובד להם בעולם ממש.

      אהבתי

    • זה שיר מאד מינורי בלחן שלו, וכן, זה יכול להזכיר חורף 🙂
      תודה שחלקת את הזכרון שלך. האם זה מפגר לשמוח לשמוע שהיית פעם במצב מאד לא טוב ועכשיו את כבר מאד אחרת?
      הזהוב לא אמר בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע, במיוחד מפני שאני רואה חשיבות ורוצה דברים שלא באים מסרט הקלטה (״תגיד אהההה״), אבל הוא כן יזם לפחות את אחד הדברים האלה, וזה המון מצדו. וכן, חיבוקיו טובים ונראה לי שקצת יותר קל לנו איכשהו לאחרונה. לא יודעת אם לי איתו או לו איתי או משהו בינינו.
      אולי אלה התוצאות 🙂 אולי לא, אבל אני שמחה שאני אומרת, כי זה מגדיל את הסיכויים שאקבל את מה שאני רוצה וגם כי זה מעלה את האמון שלי ביכולת שלי להגיד. וזה חשוב.
      לגבי הדירה הנוכחית- לא עוברים דירה השנה. לגבי הדירה הקווירית- לא יודעת, מישהי כנראה מתכננת לעזוב תוך כמה חודשים ואז יתפנה חדר ושם תצטרך לקרות החלטה.
      במובן הזה אני אשמח ״להיפטר״ כבר מהפסיכולוגית הזאת כי היא גם פסיכולוגית של חברה שאני מאד אוהבת ושגרה שם, וזה מביך במקסימום. מקווה שכשהסטטוס הזה ישתנה זה יהיה פחות מביך במקסימום.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s