like an atom bomb, about to oh-oh-oh explode

אחת השורות הפחות מוכרות בdon't stop me now של קווין, כי פרדי מרקורי בולע את המילים שם.


וואי, איזה שבוע מתסכל היה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אחרי שנגמר הסגר וגיליתי לזוועתי שעבורי הכל אותו דבר, שאלתי כל מיני אנשים מה עושים, וחבר הציע לי להוסיף את הפארק הלאומי ברמת גן לרשימת המקומות שאני יכולה להגיע אליהם והם פתוחים. אז יצאתי מהבית והלכתי. זה בכיוון אחר מהכיוון שאני בדרך כלל הולכת בו, ולא הכרתי כלום וממש נצמדתי למפה בפלאפון שלי. לאט לאט התחיל להחשיך והבנתי שאני לא אגיע לשם באור בכלל, וגם החזרה שלי תהיה בחושך, והתחלתי לשנוא את הרעיון. אבל לא הצלחתי להחליט בעצמי להסתובב ולחזור ("מה, אבל אני יותר קרובה עכשיו לפארק מאשר הביתה"), ובסופו של דבר כשהגעתי לפארק נכנסתי דרך איזה שביל עם אקליפטוסים והיה חשוך ועלה לי פלאשבק לקמפינג ההוא מלפני שנתיים, שבו יצאתי לשוטט ואיבדתי את הדרך למחנה שלנו וירד חושך. היה נורא אז, והפעם היה לי טלפון עלי וג'יפיאס בטלפון הזה, ובכל זאת הרגשתי כל כך אומללה ולחוצה ולבד. לא הצלחתי להתקשר לזהוב או לכתוב לנ' שאני צריכה תמיכה, ג' אפילו לא עלה על דעתי עד שהמצב כבר כמעט נפתר, ובסופו של דבר ביקשתי מאיזה חבר-אינטרנט-קצת-טווח שיהיה איתי רגע ויגיד לי שזו לא תבוסתנות שמיד אחרי שמגיעה אני עושה אחורה פנה ומתחילה את דרכי הביתה, ושלפעמים זה בסדר ללכת למקום כלשהו בפעם הראשונה רק כדי להבין איך הולכת הדרך ולכלות את האי ודאות של הדרך בהזדמנות הזאת, כדי לעשות את הביקור הבא הרבה יותר נטול מתחים. "בטח!" הוא אמר לי והזכיר לי שבדיוק באותו בוקר הוא הפסיק ריצה באמצע כי כאבו לו היבלות מהריצות הקודמות, וכולנו באינטרנט-קצר-הטווח הרלוונטי שיבחו אותו על זה שהוא דואג לעצמו ולא קראו לו לוזר. בקיצוק הסתובבתי והלכתי משם, והפעם בחרתי במקום את הדרך שהציעה המפה בפעם הראשונה איזה מסלול שהוא אמנם הרבה פחות נוח מבחינת עליות וירידות, אבל רובו קורה לאורך אותו רחוב ארוך שאני מכירה את הקצה התל אביבי שלו. ובפעם הבאה אני מבטיחה ללכת משם.

אחר כך קבעתי עם שירי כמה ימים מראש ללכת לים, ושאוודא איתה יום קודם. כששאלתי אותה אם זה קורה היא אמרה שיש לה מלא עבודה והיא בכלל במצפה רמון ותיסע לבאר שבע עד הצהריים למחרת, ומשם תבוא אלי. "נשמע מסובך ומאוחר, אולי אלך לים מוקדם יותר ונעשה משהו אחר כשניפגש?" שאלתי אותה והיא אמרה "לא, אבל ממש ציפיתי לזה" וגם הרגיעה אותי ששלוש אחה"צ זה עדיין אמצע היום ולא קר. "את לא מעודכנת," מסרתי לה "בשש כבר מחשיך", אבל הסכמתי לחכות ולנסוע יחד. ואז למחרת, שעה ומשהו אחרי שכבר הייתי יוצאת לפי החישוב שלי, היא הודיעה שבהגיעה לבאר שבע והיא שפוכה וגדול עליה לנסוע לים. התבאסתי עליה ועל היום המוצלח שאבד, משום שלאחר מכן רוב הצהריים/בקרים שלי היו תפוסים, וצריך למהר- עוד מעט אפילו בצהריים כבר יהיה קר מדי לים. בהמשך השבוע כתבתי לשירי שאמנם אני מבינה למה ביטלה אבל שתבין גם איך זה נראה מהצד שלי. היא התנצלה, ואמרה "בסדר גמור" לבקשה שלי לתת התראות יותר מוקדמות. נחיה ונראה. ובסוף יום אחרי ההברזה הלכתי לים עם עצמי המותק והיה מצוין. קצת קריר.


ולזה הצטרף בשישי גם עניין עם ג'.

כל הבוקר התרגשתי: ג' אמור סוף סוף להגיע להוריו לצהריים, ואז לשאול מהם רכב ולבוא אלי לסוף השבוע, אחרי יותר מחודש שלא התראינו חוץ מבזום למיניו. אחרי שקבענו גם תיאמתי עם חברים ממושב ליד ירושלים שנבוא אליהם לחצר לקטוף רימונים ולהיות בחברותא מרוחקת. גם לראות את ג' וגם לצאת מהעיר למקום שיש בו שמיים! שהוא לא בתוך בית!
גם הוא ציפה לזה, ואפילו כשהלך לקניות בפעם האחרונה שאל אותי אם לקנות לי חליטת תה שאני אוהבת (וכבר כמובן שכחתי שאני אוהבת, כי מי רואה סופרים ומי מתעמק באריזות של תה. ג', זה מי) אבל… אחרי הארוחה אצל הוריו הרגיש רע, ואחרי המתנה של שעה עדיין הרגיש רע, ולכן החליט להשאר אצלם בלילה ולראות מה יהיה מצבו למחרת. בשלב הזה אני הייתי עצבנית מאד ופקפקנית מאד. חשבתי: ומה אם יבוא לכאן ואז יחזור להרגיש רע ויהיה אומלל עד שיצטרך לנסוע בחזרה להחזיר להוריו את האוטו, או אולי אפילו בנהיגה? "אולי כדאי שלא תבוא ונעשה תכנית ב", כתבתי לו, והוא רטן משהו בתגובה שכלל את "בבוקר" והלך לישון.

כמה נמאס לי. נמאס לי מהכל. נמאס לי מדברים שקורים בהתראה קצרה. נמאס לי לעשות תכניות ולבטל אותן. נמאס לי מכמה שאני מתגעגעת לג'. באחד הימים בשבוע האחרון השיחה הסתיימה לי מהר ושאלתי אותו אם אפשר להשאר לפטפט עוד חמש דקות והוא אמר "לא". אם אני לא זוכרת בסוף כל שיחה לתאם מתי תהיה השיחה הבאה- אז הוא לא דואג לזה ובסוף אני באותו יום שולחת לו הודעה עם הצעה לשיחה בהתראה יותר קצרה מהיומיים הרגילים שלנו, דבר שבעקרון שנינו לא אוהבים. ומתסכל אותי שככל שדברים פחות עובדים אני עושה נסיונות יותר ויותר משונים לקרב אותו, מזה הוא לא מגיב לשום נסיון כזה, אפילו לא להצעה שהצעתי לו השבוע, שאולי יחליף חברות מהשכונה שנוסעות לחו"ל תמורת שמירה על החתולים שלהם (ממש רציתי שמצד אחד יהיה במרחק הליכה ומצד שני יהיה לו מקום משלו שאינו חשוף לשותפים. מצד שני, נו- יש פה סתירה מסוימת כי… הוא אלרגי לחתולים)

נמאס לי ונמאס לי והייתי ממתוסכלת וממורמרת, וממש לא התאים לי להעביר את הערב בתוך החמיצות של הציפיה שלא הניבה פרי. "אז מה אמרת על שישי בערב?" כתבתי למאהב השלישי שרכזתי לעצמי בקורונה ולא היה לנו זמן להפגש השבוע, ואמרתי לו "לא" על סוף השבוע כי ג' היה אמור לישון אצלי. "אנחנו בצפון, חוזרים בסביבות 21", הוא אמר, והסכים להפגש בהתראה הקצרה הזאת, ואפילו הביא לי חטיפים מפיצוציה למרות נחמה. נסענו באוטו שלו לפארק הלאומי ברמת גן (ממש רציתי תיקון לחוויה מתחילת השבוע) וישבנו על ספסל, קצת קריר, ודיברנו, ואז חזרנו אלי להאבהב. שמחתי שיש לי לפחות מישהו אחד שלפעמים ספונטניות של חירום עובדת בשבילו. שנינו היינו בהתחלה קצת בסימן שאלה אם זה יהיה כיף, אני כי ידעתי באיזה מצב רוח אני מגיעה, והוא כי הזהרתי אותו שזו פגישת גוב אריות והיה צריך לראות אם זו באמת תהיה. בסוף התבררה כבחירה משמחת ומרווחת. זה אותו בנאדם שאמרתי שאולי כדאי שנרווח את פגישותינו, והנה בשיחה זה עלה כי שוב דיברנו על עומס תיאומים ופגישות, ומצאתי שזו הזדמנות מתאימה לשאול אותו אם "יקל עליו" שניפגש פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע. "זה כרגע ממילא מה שקורה", הוא ציין, אז חידדתי "כן, אבל למה לשאוף", והוא אמר: בואי נשאף עדיין לפעם בשבוע, וחיבק. נחמד מאד אבל בשבוע שיהיה אין לנו פגישה, כי הזמנים הפנויים שלו מתנגשים עם מה שקבעתי כבר עם הזהוב 😛 יש אחת טנטטיבית בשבוע אחר כך.

בכל זאת למחרת, שזה הבוקר, ג' התעורר בטוב. הוא כתב "מתגעגע", וגם שאל אם מתאים לי שיבוא "ולפחות יהיו לנו כמה שעות ביחד", וכשזה מנוסח ככה הרבה יותר קל להסכים. אבל אני כבר הייתי ממורמרת ולכן עניתי: "כן ולא. זה מתאים לי, אבל אני כבר צריכה יותר. אפשר שתבוא וגם נתכנן לעוד פגישה בקרוב?" הוא הסכים, ובא. היה נעים לראות אותו, ולא הצלחנו להשלים את כל החיבוקים שצריך. דיברתי איתו על האכזבה שלי מהתקשורת-מרחוק שלנו, על ההרגשה שאני רודפת אחריו כדי שיהיה לנו קשר, על האי יכולת שלי להגיע להחלטה אם הוא שקט כי הוא בצרה של עצמו או כי הוא לא רוצה לתקשר, או שלא אכפת לו. הוא אמר כמה דברים די מדאיגים על השקט ממנו (דברים כמו שאם אני לא הייתי מרוכזת ולא קבעתי איתו, אז בגלל שעד כה זה תמיד היה עלי אז הוא הניח שאם לא עשיתי את זה אז זה בגלל שלא רציתי לדבר איתו ולא בגלל שאני צריכה שהוא ירים חלק מהעבודה, ושבגלל שזה היה בימים שקצת נמאס לו מעצמו אז קל לו להאמין בהתאמה שגם לי נמאס קצת ממנו) והוא שאל מה הוא יכול לעשות כדי שפחות ארגיש ככה, וקבענו שהוא ישתדל לקחת בכל סוף שבוע רכב מהוריו ולבוא, ובשבועות שלא יתאים להם להשאיל לו רכב אז אני אקח את התחב"צ היותר קטנה שבינתיים עדיין פועלת גם בטווח של הבית שלו, ויש בה מגבלה על מספר הנוסעים וחובת מסיכות, ואבוא אליו. מכיוון שהתחב"צ הזאת עובדת רק בימות שבוע ושהפסיכולוגית שלי כרגע בזום אבל עשויה להיות בלייב בחמישי בבוקר, זה אומר שהוא צריך גם לברר עם הוריו בתחילת השבוע אם בסוף אותו שבוע יוכל לשאול אוטו. וזו לוגיסטיקה יחסית רצינית, אני גאה בו שהוא לוקח אותה עליו, וגם כבר מאוששת קצת. אכלנו טוב, דיברנו טוב, אפילו יצאנו לסיבוב קטן בחוץ (חוץ חיצוני בלי גג) למקום עם קצת מים זורמים (מלאכותיים) ודגים (דגי-נוי). לקראת סוף הביקור שלו התחבקנו עוד פעם והרגשנו את זה שהיה צריך עוד הרבה להתחבק. אני מקווה שהפגישה הבאה תכיל לילה, והמון כרבולים. אני מקווה שעכשיו כשיש תכנית עקרונית (כולל תכנית ב') לראות את ג' פעם בשבוע, וזאת נוסף על לראות את הזהוב פעם בשבוע, (ואפילו הסכמה כללית מצד המר מאהב השלישי שאפשר לכוון לפעם בשבוע ואם ייצא שזה פעם בשבוע וחצי אז נחיה גם עם זה), אז זה ייתן הרבה יציבות בתוך הצנצ. נקווה.

הלילה, בין שבת לראשון, עוברים לשעון חורף- מזיזים את השעון שעה אחת אחורה (בפלאפון= אוטומטי). סביר שכל מי שיקרא את זה יקראו את זה כבר מחר ו(היתה?) תהיה לו עוד שעה לישון. שעון חורף הוא עצוב בעיני ולדעתי צריך להיות שעון קיץ ואחרי שעון עוד יותר קיץ.

העיניים שלי נעצמות ובקושי מצליחה לחזיק משפט קורהנטי. לילה טוב!

6 מחשבות על “like an atom bomb, about to oh-oh-oh explode

    • טוב ניסיתי לגור עם אחד מהם כדי שלא נצטרך לתכנן כל כך הרבה, אבל לא הסתייע…

      תודה. אני גם חושבת שלמרות שקשה ומעצבן לי אז המצב הוא בגלובלי טוב.
      או איך שנ' ניסחה "היה שבוע פורה".

      אהבתי

  1. התחלת עם הצהרה של שבוע מתסכל אבל איכשהו הצלחת להוציא ממנו הרבה טוב, או כך לפחות השתמע.
    ודווקא אני אוהבת את החזרה לשעון חורף……….

    אהבתי

      • אני מניחה שזה מאד אישי. יש משהו מתרפק ונוסטלגי בעונה הזאת שעוד לא באמת סתיו אבל כבר לא ממש קיץ. הלילות יותר נעימים והבקרים ממש קרירים. יש בזה משהו רענן, מתחדש. שעון החורף רק מדגיש את זה, כי אור בבוקר ומחשיך מוקדם וכבר אפשר לדמיין את ההתכרבלות על הספה עם שמיכה מול האח….

        Liked by 1 person

  2. כל פעם שהגמל מבריז לי או מעצבן אותי, אני חושבת שלעצמי שאני צריכה עוד מישהו שימלא את החורים בעלילה.
    ואז כמובן אני מתעייפת מראש ממה שזה ידרוש ממני ומוותרת 🙂

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s