אני אשתגע כשתאמר שלום

אתם בטח כבר חושדים באמת- יש איזו קבוצת פייסבוק שאני כותבת בה באופן קבוע מה שלומי,
ובגלל זה אני לא מעדכנת כאן באותו קצב שבעבר, כי הלחשוב תוך כדי כתיבה קורה במקום אחר.
אבל זה גם חלקי וחסר בגלל ששם אני כותבת תחת שם פחות בדוי ועם הרבה יותר עיניים שקוראות, אז אני לא מרשה לעצמי להגיע באמת למה שקשה ומטריד לי, רק כותבת שזה קשה ומטריד לי.

הסגר הזה, היה לו תאריך סיום שבו הוא לא הסתיים, וזה כל כך מקומם אותי. היה לי כבר טרמפ שיצא פרקטיקלי מהבית שלי ויכול היה להביא אותי אל ג'. והיה לי גם איך לחזור. והיינו נשארים ביחד בפאקינג בית. אבל בהנתן שאסור לנסוע ממקום למקום בלי הצדקה, זה… לא הולך לקרות. ובחיי שכבר קצתי בזה, לא ראיתי אותו יותר מדי זמן. אני על סף דמעות היום בצורה די קבועה וזה מוזר לי. זה כנראה האכזבה הזאת וגם הורמונים, כי אני בתחילת הוסת. קל לי להתבאס היום על כמה סגורה אני, וספציפית להתגעגע לים. למה קסמתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?

זו תחושה כל כך משונה, להיות על סף דמעות. פתאום הדברים היפים יותר יפים. הדברים העצובים יותר עצובים. הדברים המפתיעים יותר מפתיעים. להכל יש השפעה, היום. שאלות ששאלו באינטרנט ואני לא יודעת את התשובה אליהן יותר מציקות לי. הצלחות בניחושים קטנים נותנות לי תחושת ניצחון. הלצה שהלצתי מול חברה שפספסה משהו שהיה כתוב מול העיניים, ובמקום זה כתבתי לה קודם כל הסבר דבילי עם מונחים מפוצצים לאיך ידעתי את המשהו ורק אחר כך הסבתי את תשומת לבה לזה שזה כתוב (והאמת- גם אני פספסתי וראיתי רק במבט שני) מצחיקה אותי יותר, ומחווה שמישהי עשתה כלפיי כשהחמאתי לה על יצירה שיצרה והיא אמרה: "רוצה? זה שלך.", מרגשת אותי יותר.

יהיה שלי

הכל צובט לי בלב. לראות את ההורים במפגש שאחותי ארגנה לנו היום, בגינה הציבורית מתחת לבית שלהם. שאמא שלי לא התאוששה באותה מידה שאני התאוששתי מהתקופה דאשתקד שבה כל אחת מאתנו היתה עם רגל שבורה. שהחתול שלהם, שהסכימו לאחותי סוף סוף לגדל כשהיתה בת 19 ואז לא הסכימו לשחרר כשעברה דירה החוצה, כנראה בימיו האחרונים. שילדים מהמשפחה המורחבת של הזהוב לומדים להגיד את השם של נ'. שיש בית קפה בניו יורק שבאמת בנה מין בתי זכוכית קטנים והוא מגיש להם קפה דרך חלונות, וזה בדיוק כמו בסרטון של אנשים בבתי זכוכית שאהבתי כל כך.

אנשים בבתי זכוכית

וזה הסרטון:

אפילו מצאתי תמונה חדשה לראש הבלוג. אתם תראו. אתם רואים. גם אני. כמה זמן שלא רציתי לשנות כאן!

יודעים כמה זקן הבלוג? היה בן 16 השנה. עוד חמש שנים הוא יהיה בגיל שהייתי כשהתחלתי לכתוב אותו 🙂 מי היה מאמין שדברים מחזיקים כל כך הרבה. ושוב שכחנו לחגוג. אז מזל טוב לי וגם לכם ותודה שאתם פה.

גם זו תמונה שמצאתי היום. אני די בטוחה שהתכוונו ל-11 בינארי!

מי יתן וישחררו את הסגר הזה בקרוב, ושכולנו וקרובינו, ורצוי כולם בכלל, נדע להלך בין הטיפות ולהשאר בטוחים ובריאים.

6 מחשבות על “אני אשתגע כשתאמר שלום

  1. תתחדשי על העיצוב היפה!
    ואמן למה שכתבת בסוף.
    אני גם מוצאת שאני מתגעגעת בעיקר לים. כל תמונת ים שאני רואה מעוררת בי געגועים. ים זה מרחבים, אינסוף, הבטחה של מקומות רחוקים – בקיצור, בדיוק הפוך לסגר. שעולה גם על עצביי, באלף ואחת דרכים.

    Liked by 1 person

  2. דווקא לא חשדתי שאת מעדכנת באופן תדיר יותר במקום אחר, אבל אם זה מה שמתאים לך וטוב לך אז למה לא? הבעייה היא באמת רמת החשיפה שאת רוצה או מוכנה לה בכל אחת מהפלטפורמות. ואיכשהו אני מרגישה שככל שאת כותבת רק מה שאת מרגישה בלי לספר את הסיפור שמסביב, כך הקוראים שלך יכולים פחות להתחבר לזה כי פשוט פחות מבינים. לא?
    לסגר הזה לא באמת היה תאריך סיום. וגם כאשר אמרו "שבועיים, שלושה" מייד הוסיפו שהפתיחה תהיה איטית והדרגתית ובשלבים. נראה אותם, באמת, מקפידים על ההדרגתיות ועל השלבים. הכל בסוף פוליטיקה, גם הסגר היה כזה וגם הפתיחה שלו כזו, והכל באמת מעורר גועל ובעיקר אי אמון.
    אבל עד כמה שהבנתי, החל ממחר את תוכלי לנסוע לג' ואת תוכלי לנסוע לים.
    אני מאד מתחברת לאיך שהכל מרגיש אחרת, מועצם יותר לטוב ולרע, כאשר את על סף דמעות כל היום.
    ביתני הזכוכית האלה מקסימים, וההשקעה של המקום הזה בלקוחות שלו וכמובן ביכולות שלו לתפקד בזמן קורונה מעורר הערכה עצומה.
    בלוגולדת שמח צנצ, באמת בלוג ותיק מאד, שמלווה אותך חלק ניכר מחייך. ותתחדשי על התמונה, מיד שמתי לב אליה כמובן.

    אהבתי

    • באמת יש הבדל בין הפלטפורמות ברמת הפירוט ובכמה שאפשר להבין ולכן גם בסוג של התגובת שרלוונטי להגיב. לפעמים אני רק רוצה שילטפו אותי על הראש ויגידו שהכל יהיה בסדר, ואת זה אפשר לעשות גם לדברים לא מפורטים. אבל זה נעים לי שמכירים אותי פה ואני אוהבת ומעריכה תגובות ספציפיות, זו רמה אחרת של תקשורת.
      זה שהציגו תכנית שלבים לפתיחה זו נחמה אדירה בים הקשקשת שקיימת מסביב לסגר. הלוואי הלוואי שישמרו על התכנית וכל הזמן רק ישימו סימן "אתה נמצא כאן" והיא לא תישכח כלעומת שבאה. אני כמוך לא מאד אופטימית או מלאת אמון. למעשה מביך אותי להודות שאני אפילו קצת פוחדת להכנס לדיווחים עכשיו כדי לא להתאכזב שכבר שכחו ממנה, מהתכנית הזאת.
      להיות על סף דמעות במקרה הזה לא הרגיש כמו אסון וזה נחמד שהועצמו גם הדברים הטובים. זה בעיקר היה מעניין כחוויה. זה מצד אחד מרגיש חי באופן צלול, ומצד שני אני מעדיפה לא לחיות כך את חיי באופן קבוע.
      ביתני הזכוכית האלה מקריפים אותי נורא 🙂 אבל כן, אנשים הולכים לכיוונים מאד משונים כדי לשמר נורמליזציה בתקופה כל כך, כל כך לא נורמלית.

      תודה על הברכות. היום-שאחרי-הסגר שמח לך!

      אהבתי

    • תודה, כמו מניפה.
      מצחיק שכשאני רוצה לקרוא לך בשם חיבה אז עדיין יותר מתגלגל לי השם הישן של הבלוג שלך, כי הוא עבד כמו סיומת של שם חיבה (X'לה). אני מרגישה בנח להיות פתוחה כאן, ואני מקווה שלא יהיו לי אירועים כאלה כמו אלה ששכנעו אותך שאת צריכה להעלם ולחזור אחרת. אני שמחה שחזרת שוב ותודה על המחמאות, הלוואי שנוכל להגיד את כל זה גם בשנים שיבואו 🙂

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s