silver white winters that melt into springs

these are a few of my favorite things (the sound of music)

מאז ששמעתי את ההודעה על סגר נתקע לי בראש השיר הזה, שבסרט שרים אותו כדי להתעודד.
כאילו משהו מבפנים העלה לי דגל: שימי לב, את עצובה.


אני נשארת בתל אביב בסגר הזה. ג' המתוק לא הזמין אותי הפעם אליו. הזכרתי לו שהוא אמר שהוא לא רוצה ושאם הוא משנה את דעתו אז שיעשה את זה בקול רם. לא עשה שום דבר. גם לא אמר "כן" על ההצעה שלי להפגש באמצע השבוע הזה ועד סופו. התבאסתי.


אני חושבת שלא סיפרתי כאן, שוב פעם הלכתי לרופאה, הפעם רופאת כליות כדי לברר למה לחץ הדם שלי גבוה. היא אמרה שהיא לא רואה בשום נתונים שהוא גבוה, שלחה אותי לעוד בדיקה והמליצה לרדת במשקל, ולעשות אירובי שלוש פעמים בשבוע. אני. שונאת. אירובי. לפחות את כל האירובי שהוא לא ריקודי עם, שאסורים בקורונה. אבל אני ממש רוצה להשתדל לעשות מה שהיא אמרה. אז קודם כל הגדלתי את הסיבובים חסרי התכלית שאני עושה ועכשיו יוצאת כמה פעמים בשבוע בבוקר להליכה מהירה שהטלפון טוען שהיא ב"עצימות בינונית עד גבוהה". הרווח שלי מהן עד כה היה שגיליתי שני עצי גויאבה ואספתי כמה פסיפלורות. עוד בגזרת האירובי ניסיתי את אפני הכושר שהעלינו לבית לפני הסגר הראשון. מסתבר שההתנגדות שלהם מאד קטנה, וצריך לדווש בכזו התלהבות שכדי לעמוד בזה האצתי את רשימת השירים שלי שמיועדת לנקיונות ולדברים שאין כח אליהם. בכן, זה קצב מעצבן ולא באמת הולך לקרות.

אחר כך העליתי את הרעיון להשתמש בסיטואציה הביזארית הזאת בשביל ללמוד לרכוב על אפניים, דבר שאני לא יודעת לעשות. בסופו של דבר אם יהיו לי אפניים ויכולת לרכוב עליהם אז הטווחים שלי בקורונה יהיו יותר גדולים אפילו עם הנסיון להמנע מתחב"צ. לא נסיעה-לפתח-תקווה גדולים, אבל אולי יקצרו לי למשל את הנסיעה לביתה של אחותי או לבית הקוויריות הגדול, כל אחד מהם במרחק 40 דקות הליכה לכיוון אחר.

אז הזהוב כפרהעליו הביא לי אפניים כל הדרך מפרדס חנה (את האופניים של הגרוש של נ') וגם ירד איתי בבוקר לסיבוב נסיון- ובו בהתחלה ייצב אותי תוך כדי, ואחר כך רץ (!) לידי בדאגה (בכוונה לתפוס אותי אם תהיה תקלה) בזמן שנסעתי הכי לאט שאפשרי בלי לזגזג קשות. הוא היה מתוק נורא ואני הצלחתי לנסוע בקו ישר אי אלו עשרות או מאות מטרים רצופים מבלי ליפול. חזרנו מיוזעים ושמחים.

ומאז כמובן לא ירדתי עם האופניים בכלל כי אין לי עוד קסדה (שגם אותה הוא אמור להשיג מאוחר יותר השבוע, כלומר מחר), ואני לא בטוחה בלי ליווי. אבל דיברתי (בטלפון!) עם מ' הגיק והוא אמר שאם אני כבר מסוגלת לדווש ולנסוע כמה מאות מטרים בלי ליפול אז אני לא צריכה אופני איזון (שזו הגרסה לעוד יותר מתלמדים, אופניים בלי דוושות שהמטרה שלהם ללמוד להתייצב). הוא עודד אותי מאד ועשה לי טוב לשמוע את קולו. צריכה בעקרון למצוא רחבה להתאמן בה, אבל בסקירה מהראש והיעזרות בתמות הלוויין של גוגל מפות- יש דווקא די הרבה גינות אבל רחבה אין באף אחת מהן. כנראה שכשתהיה קסדה ארד לגינה הגדולה הקרובה שיש בה שבילים מרוצפים ולא סלולים. הרעיון הוא להשאיר את האופניים אצלי להתאמן עד רגע לפני יום כיפור, ושהזהוב יבוא לקחת אותם בחזרה כדי שיהיו אצל הגרוש ביום כיפור, כי הילדות איתו ביום כיפור 🙂

אלה דברים משמחים. אני שמחה שהוא זוכר (את רוב הדברים) וגם לוקח אותי בחשבון בתכנוניו, אפילו בתכנונים לסגר. התכנון כרגע הוא לא להשאיר אותי לגמרי לבד, שהוא יבוא לפחות פעם השבוע לבקר. זה נותן לי תחושה שאני נראית וחשובה וזה עומד בניגוד מבאס לג' שכאמור אכזב בעניין הזה.

אסייג שג' כרגע במצב "מעפן" על פי הודאתו, ואחד הנימוקים שלו ללמה הוא לא רוצה שאבוא זה שהוא לא רוצה להצטרך להעמיד פנים באופן רצוף שהמצב אינו מעפן. אבל לטעמי בין בני זוג זה מותר להיות במצב מעפן. בקיצור… אני אצטרך להגיד לו מתישהו שזה היה מאכזב, בגדול. כי אולי הוא איכשהו מצליח לפספס את זה שזה כתוב בגדול על כל הסיטואציה. מערכת היחסים עם ג' לא משתפרת בתקופה הזאת. אנחנו אמנם מדברים בטלפון פעם ביומיים ולפעמים זמן לא מבוטל, אבל הרוב יוצא על זה שג' מספר לי סיפורי זוועות מפוליטיקות אחרות על הכדור ומפרשן פוליטיקה ישראלית, ואני מספרת על מחדלי הקורונה בקרב האנשים שאני מדברת איתם (פרטים בהמשך). לפני שבוע וקצת הוא הודה שמתגעגע לזמנים הקבועים של הכרבולים שעשינו כשגרנו ביחד. אבל לא עשה כלום עם זה. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה להגיד.

תל אביב יותר יפה מפתח תקווה, ואני חושבת שיעשה לי טוב לדעת שאני יכולה לרדת להליכות במסלול שיש בו צל וגויאבות שאפשר לאסוף מהרצפה. גיגלתי לגבי הערך הגליקמי שלהן והסתבר שפירות העונה (פסיפלורה, גויאבה, רימונים) הם מאד טובים בלא להעלות לבני אדם את הסוכר יותר מדי מהר. גם אלה חדשות טובות כי זה סוגר לי את השאלה לגבי ארוחת בוקר: שייק זריז של שקדים, גויאבה ורימונים, והוא אפילו בצבע ורוד.


אני לא מכירה אפילו בנאדם אחד חוץ מג' שמתכוון לשמור על הסגר כתקנו.

כל החברות הקוויריות שלי מרחבי השכונה הולכות להפגש בבית באמצע השכונה ולעשות שם ארוחת חג. אני תוהה אם הן חושבות שהקורונה מתנהגת אחרת בין שכנות, ואם לא אז מה ההבדל בין להפגש בחג לארוחה עם קרובי משפחה מכמה משקי בית- לבין להפגש עם חברים מכמה משקי בית. "אני עדיין נפגשת בעיקר במקומות פתוחים או בפגישות זעירות" התנצלתי ופטרתי את עצמי מלבוא. ("מובן לגמרי, מטח נעשה גם משהו בחוץ", ענו לי, ואני מאמינה בזה. בשבוע שעבר היה קח-תן של אותה קבוצה בגינה הכי קרובה לביתנו ובשמחה רבה נפטרתי סוף סוף משלוש שקיות בגדים גדולות ששכבו אצלי עוד מלפני הקורונה).

ההורים שלי כבר החליטו שהם הולכים לנסוע לבקר בגינה הקהילתית שברגיל אמא שלי מתנדבת בה, אפילו שהיא לא בטווח. זה לא לפגוש אנשים וזה מרחב פתוח וזה מאד מעודד עבורם, אז יש בזה מליון הגיון קורונה-וויז.

ונ' הזמינה אנשים מהעיר שלהם במקום את המשפחות שהיו אמורות להגיע. אחרי ההתנהגות הדבילית של הקוויריות שמזמינות אנשות מכל עברי השכונה אני חושבת שהארוחה אצל נ' והזהוב היא בסך הכל בסדר, רק שני משקי בית מתערבבים בה. זה פחות או יותר מתאים לאיך שאני מתכננת לפגוש אנשים בסגר הזה- מעבר לזה שככל הנראה הזהוב יבקר- אם לא אסבול להיות לבד, אז אפגוש בכל פעם "משפחה" אחת אחרת.

מתסכל אותי שבאופן לא מדובר נראה שלאף אחד לא ברור באמת שפגישות זה משהו שהסגר הזה נועד לא לעודד. נראה שהם בעיקר עברו לחשוב את מי אפשר לפגוש שהוא כן בתוך הטווח של 500 מטר מהבית. מתסכל אותי שזה באמת מפתה פשוט לא לשנות את ההתנהגות הכללית אלא רק את טווח התנועה, ולראות אנשים אהובים שהם בתוך הטווח הזה, כי זה קשה וכואב להיות לבד.


ג' אומר שהוא מחכה שכבר יהיה פוליטיקאי חשוב/מוכר שמת מקורונה, כדי שהם יפסיקו להתייחס לזה כאל משהו שקורה רק לפשוטי העם ולכן ניתן לזרוק עליו ז'. אני ממש מתבאסת על זה שקיצרו את הבידוד לכל המשלחת של ביבי והם יצטרכו להשאר בבית רק לחמישה ימים. "אם הוא לא צריך בידוד, למה אני בסגר?" ראיתי אנשים כותבים ו… אם הוא מוכן לקפוץ מהגג למה אתה מתנדב גם? אבל אי אפשר שלא לאבד אמון. לא למדו כלום מאיך שהשפיעו על ההיענות בזה שחגגו פסח ביחד. בעצם, אולי רק אנחנו למדנו, שזה לא אכפת להם איך משפיע.


כשאני לא ממורמרת (וישנה קצת פחות טוב בלילה מבדרך כלל) אני צופה במלא סרטונים של תפירה. הבנתי שהדבר הבא שבא לי לנסות זה להעתיק גזרה לזוג מכנסיים. אני מרגישה רק חצי כח עם זה כי אין לי בדים שתכל'ס מסוגלים לעמוד בשימוש כזוג מכנסיים בלי להתבלות מאד מהר. ג' אומר: ממילא את הולכת להתחיל באבטיפוס, שהמטרה היא לעשות עליו טעויות, ואז לא לחזור עליהן על הבד שיהיה בשימוש אחר כך. אבל אני מלאת ספקות- הרי לא הייתי עושה אבטיפוס למסיכה רק בשביל שלא ניתן יהיה להשתמש בה. אז למה לבגדים כן?


הולך להיות סגר ביום ההולדת הקלנדרי שלי, שבו הייתי אמורה לפגוש סוף סוף את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שלא ראיתי כבר חצי שנה. וגם ביום ההולדת העברי שלי שחל בסוף שמחת תורה. אמור להיות כנס גיקים וירטואלי בזום ואני צריכה באמת לסיים לעבור עם הזהוב על התכניה ולהחליט אם אני מייצרת משבצת שבה נחגוג את יום ההולדת שלי גם כן בזום כמיטב מסורת הגלידה באייקון.
עם ה"שכנות" שהיא בעצם קבוצת וואטסאפ של אנשות שחלק מהן גרות באות בית וחלק כבר לא שכנות, קבעתי לעשות ערב משחקים בזום כמו שעשינו בסגר הראשון. זה נחמד במיוחד כי גם חברתי הגבוהה שגרה בברלין תוכל "לבוא". הייתי מעדיפה בלייב, אבל זה מה יש.

לילה טוב. מה אתם תעשו בסגר? מה האיחולים שלכם לשנה טובה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s