חומות חימר סוגרות עלייך

חומות חימר סוגרות עלייך
אחות קטנה חבל עלייך
חומות חימר עונות בצורת
אחות קטנה את לא נזהרת.

(מילים: רחל שפירא. לחן וביצוע: מרגלית צנעני)

---

"הי צינצ, מתחילה להתכונן לסיום הסגר?" כתב לי איזה מתכרבל שאני מתכתבת איתו, וזה שיגר את כל הגוף שלי ללהבות.

אפשר לפגוש את הזהוב?

"אני יצור מוטרד מאד ברגע זה ממש", עניתי לו "כי פתאום מאד בוער לי לדעת אם זה לגיטימי לפגוש את המאהב שלי או לא". "אשתי פגשה שניים מהמאהבים שלה השבוע," הוא ענה, "אז נראה לי שכן".

אפשר לפגוש את הזהוב?

ניתרתי לאתר "הארץ" וראיתי: חנויות יהיו פתוחות. מטפלים יוכלו לטפל ממרחק שני מטרים. אנשים עדיין מצופים להסתובב במסיכות לכל מקום (עכשיו יותר) ו… לא כתוב כלום על התקהלויות. אפילו לא של שני אנשים.

לא, אי אפשר.

אבל את הנעשה אין להשיב, ואני עדיין הייתי בוערת ורועדת. להוטה ומאוכזבת.

זה הכי כלואה שהרגשתי כבר הרבה זמן. אולי ההזדמנות להרגיש במלואה את התחושה הזאת. אבל לא רציתי ולא רוצה. אני שונאת להיות כל כך אומללה שאני לא יודעת לאן להוליך את התחושות הקשות האלה.

"אני כועסת שבינתיים לא הגדירו שום דבר לגבי התקהלויות ופגישות, כי בעיני זה אומר שעדיין מצפים להפרדה חברתית, כלומר זה לא ממש עושה שום דבר למעני" כתבתי לאותו חבר, והוא ענה: "עברנו כבר לשלב שההגדרות מגיעות מלמטה, לא מלמעלה. תקבעי את ההגדרות שלך".

זה רק גרם לי להרגיש יותר גרוע: לא רק שלפגוש את הזהוב לא כלול בדברים שיתירו לעשות, אלא גם כולם מסביב מתחילים לעשות מה שהם רוצים ולא לשים ז' על מה שיתירו או לא יתירו לעשות. וזה מנוסח כחוק עולם שכזה.

ג' ניסה לשלוח אלי יד עדינה: הפניתי אליו כתף. קשה לי מדי, עוד לא יכולה לשאוב רגיעה מדברים רכים. שאלתי אותו אם הוא רוצה להכנס איתי למיטה. הוא לא רצה. נכנסתי בעצמי והתעטפתי בשמיכה הכי הדוק שיכולתי. זה לא עזר: בפנים שלי היה יותר חם מבחוץ. בכיתי וזעפתי ו(אני לא בטוחה שיש מילה ל pout בעברית…)החמצתי פנים (מסתבר). "כמה החזקתי הפעם מהתמוטטות להתמוטטות?" שאלתי אותו בדמעות מרירות. "נדמה לי ששבוע, לא?"
הייתי שכובה על הידיים של עצמי והמשקל קצת עזר, אז ביקשתי מג' לבוא לשכב על הבוריטו שהייתי כדי למעוך אותי עוד. זה שיפר את המצב.

אחרי כמה דקות הוא חזר לדבר שלו, ואני התקשרתי לזהוב (כמה שעות לפני השעה שקבענו לדבר בה) לספר לו מה עבר ולבקש ממנו שיתכנן איתי תכנית למתי שייגמר, לקחת אותי מכאן לכמה שעות. הבעתי את קוצר הרוח שלי להפגש.

"את יודעת, גם אם לא ייגמר באופן רשמי הסגר אפשר להיפגש, אם כי אני לא בטוח מה יהיה היחס של ג' לזה", הוא רמז בעדינות, ואני אמרתי לו "כרגע זה לא ממש רלוונטי", ואני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה.

מצד אחד, אם הוא לא היה מציע את זה והיה מתברר (כפי שהתברר) שהם ממילא מפרים הנחיות ("מבחינתי סיימתי את הסגר." כתבה לי נ'. "אתמול ילדה אחת שלי היתה אצל חברה, היום השניה, ועכשיו אנחנו בארוחה אצל חברים"), הייתי אולי נעלבת ומרגישה דחויה. אבל עכשיו לצד השמחה הקטנה על זה שהוא רוצה להפגש איתי יש את התחושה שאפילו מצד הזהוב קצת מצופה ממני לקחת את החירות להפר את ההוראות…

בזכות נבחרינו שמוציאים את עצמם מהכלל וכופרים בעיקר ("אבל הם ניצלו את הפריווילגיות שלהם ונבדקו" אמרתי והזהוב הגיב "בולשיט, תוצאות לא חוזרות כל כך מהר"), ובזכות ההתנדנדות בקשר לאילו שירותים ייפתחו לפי אינטרסים של מקורבים ולפי עסקים שמשלמים או לא משלמים מיסים, זה כאילו אף אחד לא מאמין יותר לההערכות האפידמיולוגיות שעדיין מסוכן לחזור לפעילות.

("אני מרגישה נגזלת, וממש מתסכל אותי שאנשים לוקחים לעצמם חירויות שמעכבות את השחרור הרשמי שלנו", אמרתי לג', והוא אמר שהוא מרגיש ככה מההתחלה, ולכן מופתע שזה מגיע אלי רק עכשיו).

בערב היתה לג' ולי פגישה נוספת, ובה ביקשתי ממנו לעזור לי לפרוק את המתח שבגוף שלי בדרכים שבדרך כלל הן לא חלק מהאינטרקציות בינינו. מגע חזק וממוקד. כלומר: מכות יבשות. "אני מוכן לעשות את זה אם את מבקשת", הוא אמר. ואני הנחיתי במדויק, מאיפה ועד איפה, והרגשתי הקלה כשהחום והצריבה היו על העור שלי, ולא מבפנים.
הוא אמר "רגע, אני רוצה להרכיב משקפיים כדי לראות את זה מקצת יותר מרחוק" ושאלתי אותו אם הוא רוצה להשוות את האיזורים האדמומיים לרמזור ההצלפות, והוא חזר מיד אלי ושאל: "רגע, מה?" והופתעתי לגלות שזה עד כדי כך לא משהו שהוא מכיר, שהוא לא ידע שקיימת פרקטיקה- הוראות בטיחות לאיפה זה בטוח פיזית להפעיל כאב. "נגיד כליות זה ממש לא", אמרתי לו ופתחתי תמונה בגוגל.

"כן, זה דומה" הוא הודה. "רגע, אני צריך ללכת לכמה דקות", ונעלם לחדר. ""רצית לתעד את זה בפתקים שלך?" שאלתי כשחזר. "להוסיף את העובדה שהדבר הזה קיים לערימת הפתקים, כן. אין לי יומרה לנסות לצייר עכשיו תרשים אנטומי. וגם… איזה חישוב פיקסלים שרץ לי בראש, כדי שהוא לא יפריע בתקשורת שלנו".

על זה בין היתר היה הויכוח הקודם בינינו, על השאלה איזו התנהגות יותר משדרת רצון להיות בפגישה שנקבעה: ללכת ממנה כדי לנסות לכתוב דברים שמציקים כל הזמן בשולי תשומת הלב, כדי לפנות תשומת לב מלאה, או להשאר בה כי נמצאים בה. בכל מקרה…

---

רגשותי ומחשבותי מעורבים בעניין הפרקטיקה הזאת. מצד אחד, זה עוזר. המתח נפרק, הקושי השתחרר. מצד שני, יש כל כך הרבה סטיגמה מסביב לפציעה עצמית להקלה על כאב רגשי, ואני אמנם לא פוצעת את עצמי, אבל קשה לי לא לראות שהדבר הזה הוא יריקה משם. זה מה שיש, אני רוצה להגיד לעצמי. אל תשפטי את עצמך לחומרה בנוסף על כל הכאב שיש בך עכשיו.

יש לי פוסט בנושא הזה במקום אחר, מ- 2007, כשהייתי גורה קטנה, והרבה יותר דיסוציאטיבית. גם אז זה לא היה חלק ממה שבדרך כלל היה בינינו (מישהו אחר), וגם לא הפך להיות.

תשרוט אותי.

– מה?!
– בבקשה.

כששכבה של משהו, אחר מאוויר, חצצה ביני לבין העולם,
מונעת ממני תחושה של חיבור, מונעת ממני אפשור,
כשמילים היו פתלתלות מכדי להתוות את הדרך,
וראיתי בבעתה שמגע לא חודר,
ממעמקים קראתיך-
לקרוא אותי בחזרה, להשיב נפשי.

כל הגדות היו מנגד
והקריעות כולן
נתגלמו בציפורניך

וכך, מתגלגלת על כלונסאות הצריבה,
הועלתה סירתי מים
נמשיתי.

(תודה.)

אני כבר לא הבחורה ההיא. יש לי הרבה יותר ממני, ולדעתי אני גם פחות רומנטית, ואולי אפילו פחות פאטאליסטית. אבל מעניין אותי (ואני שופטת את עצמי על, ולא נותנת לעצמי קרדיט על) איך שכשהכאב גדול מספיק, זה עדיין משהו שאני יודעת, אינטואיטיבית, שיעזור.