שום סימן הוא לא נותן, הוא מעוור

הוא מכוון את התנועה בשלל גחליליות
ומספר מעשיות
הוא חושב שילדים מאמינים לזה
מין לילה שכזה
(לילה, שלום חנוך. אישית אוהבת את הביצוע של יהודית רביץ)
***

איך היה בקמפינג אתם שואלים.
כל מה שחששתי שיקרה קרה, והיה קצת יותר גרוע (אבל גם קצת פחות גרוע) ממה שחששתי.

האנשים שיצאתי איתם באוטו במוקדמת כדי לתפוס מקום באמת היו עוקצניים ולא נעימים זה כלפי זה, וזה היה לא נעים אבל לפחות זה לא יצא ישירות עלי. כשהגענו ואחרי שנכנסנו הסתבר שיש התראה לא להכנס למים של הירדן בשטח הפארק כי נמדדה שם עכברת לפני חודש. אמרו לנו שאפשר לטבול בחלק שמגיע ממעיין קטן בסביבה, אז חנינו שם (וזה לא היה נטול דרמות בשל השורות הקודמות). ואז באה יתרת החבורה ואמרה "לא אכפת לנו מעכברת, רוצים לחנות במקום קרוב לנחל, מצידנו נתפצל", מה שעשה עוד רגשי וגם גרם לי להרגיש כל כך אומללה, שכן הרעיון לחנות ליד נחל יפה שכולם יטבלו בו ועוד להצטרך ללכת בעצמי כרבע שעה אל המקום ש*לא מסוכן* לטבול בו הרגיש לי כמו מבחן גדול מדי לשליטה העצמית שלי והיה לי די ברור שאני בסופו של דבר אסכן את עצמי אם נקים שם מחנה. ובכל זאת, אמרו לי "נוכל תמיד לדאוג שאם תרצי ללכת למעיין ההוא יהיה מי שיבוא איתך", מה שגרם לי להסכים בחצי פה ודמעות בעיניים, ובאמת קדחת* באו איתי (* כלומר, עכברת).
העברנו את כל הציוד שלנו למקום החדש, שבעיני היה גרוע בכל פרמטר כמעט מהמקום בו היינו עד אותו רגע, ולפנות ערב הלכתי את הרבע שעה כדי לקרוא ליד הבריכה הקטנה, רגליים במים. היה ממש נחמד אבל התחיל להחשיך אז פניתי לחזור, בדרך עברתי בשירותים וכשיצאתי איבדתי אוריינטציה ולא הצלחתי למצוא את הכניסה לאיזור שחנינו בו, אע"פ שידעתי בעיקרון איפה הוא. אני הלכתי לכמה כיוונים עד שהפסקתי לדעת אפילו מאיפה באתי, הלך והחשיך ואני הייתי בלי פנס ובלי פלאפון.

שאלתי איזה משפחה אקראית שהחזירה לי נפנוף אקראי במידה דומה ("זה בכיוון ההוא")- אליו הלכתי, ושוב לא הצלחתי למצוא וכבר התחלתי להלחץ. בסף ניגשתי למעגל אור שהיה מסביב לקראוואן היחיד שחנה בשטח הזה, אותו ראיתי לפחות 10 פעמים בשיטוטי בשעות האור וידעתי למקם אותו יחסית למחנה הקודם שלנו אבל לצערי לא לחדש, וביקשתי עזרה. האנשים שם היו מקסימים, השאילו לי טלפון (שלא ידעתי כל כך מה לעשות בו כי לא היה לי מספר של אף אחד). ביקשתי מאמא לחפש מספרים (היא נתנה לי מספר של מישהו ששמו כשם השותף שלי אבל כשהתקשרתי אליו הוא היה מישהו אחר) ובינתיים האישה הסיעה אותי בכביש המעגלי לראות אם אני מצליחה לזהות את הכניסה. לא מזהה כלום בחושך. אחר כך נכנסתי לפייסבוק שלי מהטלפון ההוא והשארתי הודעה על הקירות של כולם "היוש אפשר שתתקשרו ". זה עבד. תוך חמש דקות התקשרו אלי, ואמרו שכבר זוג אחד מחפש אותי ושבנוסף מישהו מהחבורה יבוא עם רכב לחפש את הקראוואן שאני לידו. בינתיים הזוג שחיפש אותי עבר שם ("הבנו באיזהשהוא שלב שהלכת לאיבוד, וחשבנו לחפש אותך ליד מוקדי אור") והוביל אותי בחזרה למחנה. זה לא היה רחוק בכלל. ובטח עברנו לידו כמה פעמים. אבל לא הייתי מצליחה למצוא את זה בחושך לעולם. גם כשהסבירו לי עוד הייתי כל כך לחוצה שלא ממש יכולתי להקשיב להסברים. זה היה כל כך לא נעים. הייתי אסירת תודה לאנשים המוצלחים שעזרו לי ולצמד שבא לחפש אותי, אבל גם שנאתי כל רגע. אני שונאת איבוד וחושך ואני שונאת שינויים. בא לי לבכות וממש הצטערתי שלא קבעתי את האוהל הזעיר שלי ליד הבריכה הקטנה והתעלמתי מכולם.

אבל כמובן, הדרמה הקטנה שלי לא היתה הדבר היחיד בעולם, ובמחנה כבר עסקו אנשים אחרים מהחבורה בהכנת מזון. וכמובן שעל בטן מלאה התחושה השתפרה במקצת.
אלא שאז מישהי מהמבשלות נכוותה (כמובן), והביאו לה מים קרירים מהנחל לטבול בהם את היד, ו(כמובן) שמישהי מהחבורה שתתה הישר מהבקבוק ההוא, ולצד כל זה התרוצצה כלבה שמחה עם כדור בפה ואיש ניגן בגיטרה ובמפוחית.
לפני הטיול מישהי שאלה למי יש מקום באוהל להלין גם אותה, וחשבתי שיש לי אבל הסתבר שזה אוהל "זוגי", מה שאומר שהוא בתכל'ס או ליחיד או לזוג שמתכרבל, אי לכך החלפתי את האוהל הזעיר שלי עם הזוג, שבינתיים נרגעו ולא אכפת להם היה להתכרבל בלילה, וישנתי איתה באוהל רחב יותר. (לצעצוע המין שלום, היה לו מאד משעמם בטיול). ישנו בצדדים שונים של האוהל אבל היה לי נחמד איתה ואני שמחה שהסתדר. וגם שלא היינו צריכות להתכרבל באוהל זוגי.
למחרת לא ממש התחשק לי לזוז מהמאהל. לא לנחל -שהיה מוקצה מבחינתי- ולא לבריכה שלא רציתי שוב להתחיל להתמצא בדרך אליה. הלכתי להתקלח כי הייתי חייבת לעשות משהו שכלל סבון, ואחרי זה בעיקר ישבתי וקראתי את ההתחלה של הספר the fifth season (כובש. אם כי חמישית לתוך הספר, עדיין לא ברור לי). אי-מי-שהוא מתח ציליה בין האוהלים.
אחרי כמה זמן שאלתי את האנשים האחרים במאהל אם יפריע למי מהם אם אני אהיה לא לבושה, והיות שלא היו התנגדויות אז ביליתי כמה זמן בקריאה בגוף חשוף, נח ומזיע באוויר הפתוח. זה היה נעים. החברות יצאו לריצה משותפת ואימון כח אחריה. זה היה נראה לי ממש מוזר אבל גם מרשים.
הן גם הגרילו לאורך השהיה שלנו שם כל מיני טיפוסים שהתחילו לדבר איתם בכל מיני הזדמנויות והמשיכו איתם לתוך המחנה. המסקנה שלי היתה שאני בקושי מסתדרת עם האנשים שבאתי איתם מהבית ושיש לי אפס עגול של סבלנות לאנשים אחרים. התיישבתי, על הערסל הפעם, והמשכתי לקרוא.
אחר כך באו שני השותפים שלי לשעבר מהדירה הקודמת ויצאנו יחד לטיול למקום שבו הזרימה של הירדן היתה חזקה יחסית והוא היה מבודד יחסית, ושם אכן נכנסתי לנחל בניגוד לשיקול דעתי הטוב יותר. אין מנצחים במלחמה הזאת. לפחות היתה לנו שיחה נחמדה.
מפה לשם נהיה צהריים וקידמתי בקצת את הבישול הבא, דבר שגרם לי להרגיש קצת יותר יעילה ותורמת לחבורה, ואז לקחתי לי עוד חצי שעה עם הספר, חלק מהאנשים הלכו לטבול שוב וחלק התחיל לקפל ולהתקפל. אכלנו פעם נוספת ושוב מישהו הלך לשטוף כלים, ויצאנו כשהתחיל מחדש להחשיך.
***
ככה היה בקמפינג.
חלקים היו ממש גרועים, וחלקים היו טובים בצורה מתונה, וסך הכל אני חושבת שאפשר לסכם באפס פלוס.
***
איך עבר הכיפור שלכם?

13 מחשבות על “שום סימן הוא לא נותן, הוא מעוור

  1. יש לי כמה סיפורי איבוד מרהיבים, אבל שלך בלי ספק מתחרה בהם בכבוד. כמה מלחיץ ואיזה מזל שפגשת אנשים טובים בדרך שהתגייסו לעזור לך (נעים שחסרת וחיפשו אותך).
    כיפור שלי היה משמים וביתי, יעיל להפליא (כביסות, נקיונות, ספר, סרטים) ועם מעט חברה. זה נשמע שאני מקטרת, אבל הוא היה בדיוק כמו שקיוויתי 🙂

    אהבתי

  2. צר לי לשמוע על חווית האיבוד, נשמע מלחיץ מאוד, אבל לדעתי תיפקדת נפלא ולא נתת ללחץ לגרום לך לאבד עשתונות, אז אחת אפס לצ' נגד הנסיבות (שלא הפתיעו אותי בכלל. מודה שכל הרעיון נשמע לי מהסוג של 'למה', פרצוף תוהה).
    אני התפללתי השנה חמש תפילות מלאות. לא יאומן. הלכתי עם אמא שלי לבית האבות הסמוך, ובין 'אבינו מלכנו' ל'אשמנו בגדנו' צפיתי באינטראקציה בין נשים קשישות שמתנהגות בדיוק כמו ילדות בבית ספר יסודי. מדהים.

    Liked by 1 person

  3. מלחיץ במיוחד ללכת לאיבוד בנסיבות כאלה – ומצד שני כמה נפלא שמצאת אנשים טובים שממש היה להם אכפת ועזרו לך. וכמה נחמד גם שיצאו מהחבורה שלך לחפש אותך. בסך הכל למרות החוויה הקשה, הרבה אכפתיות גילית שם.

    אהבתי

  4. לפעמים, כשהולכים לאיבוד, מגלים עולמות נפלאים אבל לא נראה לי שזו היתה החוויה שחווית 😦 ואני מצטערת שחווית אותה כך. זה די מלחיץ ללכת לאיבוד בחושך, בלי לדעת איפה את ולבד. מה זאת אומרת לא לבושה? הסתובבת בערום מול כולם? לא הבנתי את העניין הזה 🙂

    אהבתי

    • לשאלתך, היה חם ודביק יותר בבגדים מאשר בלעדיהם. שכבתי בערום באוהל וקראתי ספר. כשהייתי צריכה להסתובב- התלבשתי בחזרה.
      מה גם שבגדים תחתונים הם הם בגד הים שלי, כך שזה לא היה חריג אם הייתי מסתובבת בהם.

      אהבתי

  5. טוב, כל זה נשמע מאד shitty ואני מצטערת שזה עבר עליך.
    סיטואציות בעבר בהן הצטרפתי לקבוצה ביצתית (מחוסר מילה אחרת לכולןם-שכבו-עם-כולןם) זכורות לי כחוויות מעיקות והמון עומס רגשי שלא היה קשור אלי בשיט אבל כמובן שגרם לי להרגיש כאילו עשיתי משהו לא בסדר, אולי בכך שלא עשיתי כלום על מנת לאוורר.

    אבל כמה רגעים שם נשמעו נחמדים. נראה לך שתחזרי על החוויה?

    Liked by 1 person

    • את מהממת- היה לי חסר לשמוע שזה פשוט בוז ובעעע.
      אבל התשובה היא, שגם אם על זה ספציפית אולי לא (ואולי כן כי נחל זה נהדר), אז בכללי כנראה שכן. בגלל שאני מרגישה שאני לא יודעת לבנות לעצמי חבורה קוהרנטית, אז לאורך שנים אני נגררת בשוליים של חבורות של אחרים בשביל לא להרגיש תלושה. אילו היה לי יותר בטחון לוגיסטי… היתה לי אפשרות לעשות בחירות יותר מותאמות עבורי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s