ברכות למי שלא מסתלק- ראו זאת כעצה טובה

 

מדי פעם אני מגלה, שכמה דברים שונים מאוד שאני שומעת או קוראת נכנסים
אצלי תחת אותה קטגוריה. לא תמיד יש לקטגוריה הזאת שם. אני מתייקת אותם בצד הבלוג, תחת
"דבר והילוכו". שהרי זה אותו דבר, המהלך לו בשדות שונים.

בפעם הקודמת, "זה" התייחס לתחושת הזרות ואי הנוחות בתוך
הגוף והמחשבות של עצמי, והיתרגם לשני פוסטים ארוכים ומהורהרים על זהות ודיסוציאציה.

הפעם "זה" נוגע לנושא של אחריות, תירוצים, ויכולת התבוננות
והשארות באי נוחות.

 

"כשמתרגלים
אי-בריחה מאחריות, מגיעים למצב של קבלת אחריות"

-ג'

"הפתרון לOCD הוא חשיפה
ומניעת התנהגות"

– סמינר פסיכולוגיה

"השארו שווי נפש"

– ויפאסנה


 

ראשית, השינה הגדולה.

מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים האלה, אני רוצה לישון הרבה הרבה יותר.
למעשה, עכשיו כשאני "בחופשה", אני מסרבת להתעורר לפני שעברו 10 שעות
מהשעה שהלכתי בה לישון. אם השעון מצלצל לפני כן, ואפילו אם זה 8 שעות אחרי שהלכתי
לישון, שזה הרבה זמן mind you, מלא זמן, ופעם זה היה
נחשב הגבול העליון הנחשק של שעות השינה שלי (ובפועל היה דומה יותר ל6 שעות שינה),
אני פשוט משתיקה את השעון, מסתובבת לצד שני ונרדמת לעוד שעתיים.

לדוגמה: אתמול הלכתי לישון בסביבות 1, והיום התעוררתי באחת עשרה. אני
חושבת שהיתה לי מובלעת קטנה של עירות גם בתשע ובעשר, ופשוט לא ההנתי לקום, אז.

ואפילו כך, כשאני קמה אחרי כך כך הרבה זמן, ועוד מתיישבת בחוצפתי לעוד
שעה של מדיטציה, אני מרגישה שמתחשק לי לישון תוך כדי. מאוד מאוד מתחשק לי לישון.  

אבל אני מאשימה את הכדורים. כאילו זו לא בחירה
שלי, להשאר לישון, וכאילו היא לא באה על חשבון דברים אחרים. ברירת המחדל שלי נשארת
תמיד חפה מאחריות. וזה עיוות.

 

איך שהמכונף ניסח את זה לפני זמן רב: לנוכח פחד,
מסתכלים גם בקטסטרופות האפשריות שהפחד מציב, אבל גם בהשפעה של הפחד על הבחירות
שלנו. אני נוטה לשכוח בעקביות לעשות את החלק השני, להכיר בכך שברירת מחדל אינה
חוסר בחירה. וגם בחירה שנובעת מפחד מקטסטרופה אינה "בחירה בלית ברירה".        

 

זה גם מתקשר לזה שיום כיפור עכשיו. זמן הבנזונה. לא
מעט יצא לי לומר שהבחירה להיות במצב שהייתי בו עם הבנזונה היתה בחירה בלית ברירה.
הדבר היחיד שידעתי לעשות במצב ההוא. וזה כנראה נכון, אבל זה לא נצחי.

אני אהיה בת 30 השנה. 14 שנים מאז יום
כיפור של הבנזונה
, שבו חגגתי sweet sixteen מר מאוד. נכון. באמת הרסתי
פעם, ושום דבר לא מכפר על החלק ההוא. ועדיין דברים השתנו מאוד מאז. עכשיו זה אחרת.
גם הוא הרס מאוד פעם, ובשנים האלה דברים נבנים להם, לא רק מחדש, גם אחרת. והברירה
ההיא היתה הברירה היחידה שראיתי לפני אז, וגם אז ככל הנראה היו אחרות שלא ראיתי. היום,
אם לא אסתכל יותר טוב, זה יהיה ההרס הגדול שלי. הבניה הכי חשובה שלי היא לקבל מחויבות
להסתכל, ואז לפעול שלא בהכרח בכיוון הפעולה העיוורת, הראשונה שעלתה.

 

זה מאוד קשה.

קל לומר "עלי ל", "אני צריכה", "הלוואי ש",
"בכוונתי".

 הדבר שהכי קשה לי לומר זה האוסף הבא: "אני
מתחייבת", "אני מסורה", "מעתה אקיים".

ולא בטוח שזו הדרך היחידה להגיע למטרה. ייתכן אפילו
שזו לא לקיחת האחריות שחשובה כל כך.

 

את האבחנה הזאת עשה ג', ידידי היקר שעושה שימוש במילים לא רק כדי להנחות אחרים אל
המעיין של הדברים הלא מילוליים שהוא רוצה (מי שעושה רק את זה, דובר פולנית ולא
עברית), או כדי לרוות מהן נחת (שאז לא דוברים את השפה, אלא מתנים אתה אהבים), אלא
כפשוטן: כדי שיעשו את עבודת ההבדלה בין דברים.  

 

רקע: לג' יש יותר תחושה של סוכנות בחייו משראיתי
אצל כל אחד אחר אי פעם.  

למשל, הוא לומד מטעויות בצורה הכי יעילה שראיתי. דוגמה: אחרי שהוא יצא ממערכת
יחסים שהיתה מסוכנת לו, הוא הלך לקרוא אוסף של ספרים על הפרעות אישיות והתמודדות
עם אנשים שיש להם אותן, וגם על התנהגות לא מילולית של אנשים ובאופן כללי כל דבר
שיעזור לו להבחין ולהזהר בעתיד. כשהוא רוצה לפתח את הכישורים שלו במשהו, הוא קורא
ומתרגל וגם מוסיף לעצמו יעדים מדידים ומוגבלים בזמן כדי לנטר את ההתקדמות. ונראה שהוא
אפילו לא מטיל אשמה על אחרים כאשר יש לו תגובות להתנהגות שלהם. פעם שמעתי אותו אומר
"אני מרגיש מוצק", בסיטואציה בה ללא ספק אני הייתי אומרת "X  מציק לי".

 

אז ג' הוא המודל הכי טוב שלי לקבלת אחריות. האבחנה שלו היתה כזאת:

"לקבל אחריות",  זה הביטוי העברי שחיפשנו!

כשאומרים "לקחת אחריות", הרבה פעמים מתכוונים
לאותו הדבר, אבל בחירת מילים שונה שמה את הדגש על פן קצת שונה של אותו הדבר.

כי "לקחת אחריות" זו פעולה, והמחדל המתאים לה הוא "לא לקחת אחריות".

 לעומת זאת "לקבל
אחריות" זה מחדלי משהו, או בכל אופן לא מאוד פעיל. זה המחדל המתאים לפעולה
"לברוח מאחריות".


ההבדל בין השניים הוא בדקויות של ה- framing:


כשמתרגלים לקיחת אחריות, אז נהיה יותר קל ואוטומטי לקחת אחריות. זה
עדיין מעשה.

כשמתרגלים אי-בריחה מאחריות, מגיעים למצב של קבלת אחריות.

 

אתם מבינים? האבחנה של ג' היא שלקחת אחריות זה משהו שאפשר לעשות,
וברור שאחר כך גם לתת עליו את הדין. אבל בקבלת אחריות יש משהו אחר לגמרי, זה למקם
את ברירת המחדל בקבלת האחריות, ולהפוך את הבריחה מאחריות למעשה שיש לתת
עליו את הדין.  

 

בשיחות עם ג' קיבלתי גם כל מיני קוים מנחים ספציפיים לשימוש בתבנית
הזאת של התנהגות.

למשל, כשפחדתי
ללכת בפעם הראשונה לקונטקט
, הוא היה לצדי כשמניתי בדיוק מה מפחיד אותי, כלומר
באילו תירוצים אני משתמשת כדי לחמוק מהאחריות של ללכת ולעשות את מה שיעשה לי טוב,
ואז הנחה אותי לפרק את התירוצים האלה אחד אחד. בעיקר נוכח הרעיון שהם לא שווים את
ההפסד. זה עבד: הלכתי, וכל הדברים שהפחידו אותי במיוחד התממשו-או-שלא-התממשו, אבל
כבר לא שימשו תירוצים. הוא אומר שהוא עושה את אותו הדבר בקשר לדברים שלו.

 

ויש אלף דברים כאלה. שבהם מה שניכר לי הוא צל הר ואני מיד רואה הר,
ולא הולכת ומטפסת עליו. כמו כאן
בהתחלה של הפוסט על הסקס
, שלאחרונה קפץ שוב למודעותי בעקבות כמה שיחות עם נשים
יקרות. כמו הפחדים שהזכרתי בפוסט הברכות לשנה החדשה, שמצויינים בשמם הכללי
"פחדים" ובכלל לא מותווית בפוסט שום דרך קונקרטית שאני מתכוונת ללכת בה.
דברי ג':

כדאי מאוד לכתוב ברור. הרי רשימה נועדה לאפשר לך פשוט לבצע, בלי לחשוב.


אחד מכללי האצבע שאני משתמש בהם כשאני עורך רשימות: כל פריט הוא שם פועל.
אין לי ברשימה דברים כמו "כביסה" או "מכנסיים", יש לי דברים כמו:


– לכבס מכנסיים שחורים (צריך להיות מוכן עד מחר בשש)

זה נועד להתגבר על ההיתקעות במוד של מחליט כל הזמן. "צנצנת עורכת
הרשימות" יכולה לרשום את הפעולות הדרושות ביום אחד, ואז "צנצנת
המבצעת" תבצע אותן ביום שלמחרת. זה חוסך לצנצנת המבצעת את כל ההתלבטויות
שממילא עורכת הרשימות כבר התעסקה בהן ביום הקודם. את כל הפחדים.

וגם, ככל שצנצנת-עורכת-הרשימה רחוקה יותר
בזמן מצנצנת-מבצעת-הרשימה, היא תיטה באופן טבעי להיות תובענית יותר ופחות להתחשב
בתירוצים (לפחות ככה זה עובד עם רוב האנשים)

וזו אולי ככה עובד במוד המבצע, למרות שגם עליו ועל התגברות על ההתנגדויות
שעולות ("למה החלטתי את זה?" משיכה חזרה לכיוון המתלבט) צריך להתאמן, אבל
גם עם מוד המחליט צריך להתמודד. ולדעתי ההתמודדויות האלה קצת דומות. הכישור העיקרי
שהם דורשות הוא: סבילות לסבל.

 

בסדר, בסדר. Tolerance היא מילה
הרבה יותר טובה מסבילות. מודה. אבל עמידה בסבל, זה הדבר העיקרי שנדרש להתאמן בו.
כי אם התירוצים מעלים את הסבל הקטן שעשוי להתרחש בטווח הקצר: את המבוכה בהיות הגוף
שלי מכונה לא מושלמת, את הפחד מהתמודדות עם תכנת המחשב שאני צריכה לתכנת בה בשביל
התזה, את ההצקה שX  גורם לי,
הרי ההחלטות שמטילות את התירוצים לסל ה"אתם לא מספיק חשובים" מטות את
הכף לעבר התוצאות המשמעותיות וארוכות הטווח: לרקוד, לסיים את התואר, להיות פחות liable
להצקות מן החוץ.  

 

"הפתרון לOCD הוא חשיפה
ומניעת התנהגות"
, כך למדתי בסמינר
פסיכולוגיה. אותו דבר: יש לך איזהשהוא משהו שמשגע אותך. שאתה חייב חייב לעשות. אל
תעשה אותו. לאט לאט תהיה חייב פחות. זה העקרון הראשי של הכחדה (ואפילו
המדע המדעי
מצא לאחרונה שניתן לשלוט על השימור של התניות על ידי הפעלה של
הזכרון של ההתניה ואז שלא יבוא האירוע אחריו, או ביטול האפשרות לייצר חלבוני שימור
זכרון בפרק הזמן הקצר אחרי ההפעלה).

 

והמקום האחרון שנתקלתי בו באותו דבר הוא, כמובן, בויפאסנה. אזכיר,
שהעקרון שעומד מאחורי מדיטצית הויפאסנה הוא, להיות רגישים ומודעים לתחושות הגוף,
לא להתעלם מהן, אבל להמנע ככל האפשר מתגובה רגשית או פיזית אליהם. להשאר שווי נפש.
בטווחה הקצר זהו סבל, אבל בטווח הארוך הסבילות לסבל עולה, והחיים עצמם, כולל
התגובות לכל תהפוכותיהם, מתאזנים ומשתפרים.   

 

אני מאמינה בזה.

 

שני דברים נוספים שבעקבותיהם החלטתי לכתוב את הפוסט הזה:

 

הסיפור של
אנגולימל
, משל בודהיסטי על איש שהקדיש את עצמו להרג ורצח, עד שפגש בבודהא, למד
ממנו את דרך האמת והפך למואר. לא בגלל הסיפור עצמו (למרות שאיך ששמעתי אותו לראשונה,
אפשר להקביל בין הכינוי של הרוצח שאינו שוכח את נדרו האיום אפילו כשהוא לא רואה
כבר שום סיבה להרוג אנשים, דומה לאופן בו אני עדיין מציגה את עצמי כצנצנת למרות
שהסיבה המקורית הרבה פחות נוכחת בחיים שלי), אלא בגלל מילות הברכה שמסופר שהוא שר
במקום ההתנזרות שלו:

מי שפעם הזניח
את חייו אך לא יזניח אותם שוב,

הוא
זורח על העולם כמו ירח חף מעננה.

ברכות
למי שלא מסתלק – ראו זאת כעצה טובה.

 

לא להסתלק, היינו: לא לברוח מאחריות. לא לברוח מסבל. לא לברוח
מהתרגול.

ובעצה זו בדיוק, רחל שפירא, המשוררת האהובה עלי, נוקטת גם היא בשיר
הזה
:

 

 


עוד יום


מילים: רחל שפירא.


לחן: מתי כספי


 


בחריפות הזאת


עוד יום, עוד יום


ובצפיפות הזאת


עוד יום, עוד יום.


 


החזאי מוסר את התחזית


משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית


ויש כאן מקום לדמיון


עוד יום, עוד יום.


 


בהשתקפות הזאת


עוד יום, עוד יום


בהחשפות הזאת


עוד יום, עוד יום.


 


המלאכה מרובה והזמן קצר


ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר.


אמצע הדרך


ויש גם בזה נסיון


עוד יום, עוד יום.


 


לא להתמעט וגם לא להימלט


ותמיד לשאוף ללכת הלאה


ללכת זה אומר: לא להסתלק 


כן, כוונתי לומר: לא להסתלק 


אמצע הדרך


ויש גם בזה נסיון


עוד יום, עוד יום.


 


בחריפות הזאת


עוד יום, עוד יום


בציפייה לטוב


עוד יום, עוד יום.

 

לכתוב את הפוסט הזה בעצמו היה איזהשהוא סבל. מדי פעם ברחתי מהאחריות
והלכתי לשוטט בשדות אינטרנט מאחורי חלון הוורד. אבל רוב הזמן עשיתי מה שאמורים
לעשות ביום כיפור: את חשבון הנפש הזה.

אני מתכוונת (כתבתי במקור: מקווה) ליצור לעצמי גם את הגמול ארוך הטווח.

 

 

 

 

 

 

החלטה: במהלך השבוע הבא אקום בכל בוקר בשבע בבוקר לכל המאוחר. (דיסקליימר:
בשני הבקרים הראשונים אני כבר חייבת, כי יש לי פגישות בבוקר. אבל לגביהם ולגבי
היתר זו גם התחייבות בפני עצמי).    

ובשעה שנשארה לי עד שאני יוצאת החוצה לעוד סיבוב קטן של יום כיפור
ולבקר את שירי, אכתוב כמיטב יכולתי את התכנית הקטנה שאמורה לסדר לי משהו בעבור
הניסוי של התזה.

 

 

 

 

 

הערה: ברירות של אי עשיה הן לא תמיד רעות. לפעמים זו הבחירה הכי טובה שאפשר
לעשות, שאפילו תציל חיים
. אבל במקרה הספציפי שבקישור, לצערי, היא מנוגדת
לאינסטינקט.

מוסר השכל: בנוסף ליכולת להתבונן ולבחור, למקומות מסוכנים תמיד עדיף לבוא מושכל.

וגם: חשוב להפיץ את הידע אודות הסכנה והברירה המומלצת, אפשר ועדיף בצירוף כל התורה,
אבל לפחות כמשפט מפתח: תמיד תצאו מהעומק איפה שיש גלים.

כי הלוואי והיו מזהירים אותי על ניצול מיני-רגשי בגיל ההתבגרות. ובכל זאת אילו היו
עושים את זה רק במשפט מפתח, כנראה לא הייתי מבינה מה אומרים לי.

15 מחשבות על “ברכות למי שלא מסתלק- ראו זאת כעצה טובה

  1. נדמה לי שדנו פעם בנושא ההיחלצות ממערבולות. איתך זה היה, לא?
    אמא של החשבונות נפש הבאת כאן. בתעוזה. במחוייבות ובאחריות.
    גמר חתימה טובה, אישה אמיצה 

    אהבתי

  2. עשיתי הרבה קריאה לאחור כדי לנסות להבין את חשבון הנפש המעמיק הזה. אני אוהבת את הרעיון שרשימות צריכות לכלול שמות פעולה, ולא שמות עצם, אבל זה נכון בעיקר למי שמנהל רשימות. אני לא. השנה היחידה שבה ניהלתי רשימות היתה השנה הראשונה שבה הייתי ראש חוג, והיו פתאום מליון משימות חדשות שטרם התוו דרכים בחיבורי החשמל במוח שלי. לקח לי שנה להסתגל, והיום אני מסתכלת על הרשימות האלה ומגחכת, אובוויאוס בן בנו של אובוויאוס. 
    לכבס מכנסים, לנהל את היומיום. אני מאמנת את הזיכרון שלי להכיל את המשימות האלה. לגבי הדברים הרי הגורל האחרים, אותם אני לא שוכחת ממילא. הם ממלאים אותי בשלב הזה של לפני השינה, אחרי סקס או לא. 
    לא בטוחה שהבנתי מה עבר עליך בגיל 16, אבל מן הסתם הפרטים לא חשובים. נראה לי שעם המכונף ובלעדיו את הצלחת לצמוח מהמקום ההוא, וכעת כשאת מתקרבת לתחילת העשור הרביעי לחייך את במקום טוב. הרבה יותר טוב. שנה טובה, מרצדת!

    אהבתי

  3. צנצונת!
    א. חזקי ואמצי!
    ב. לפני יומיים עשיתי רשימה (אני תמיד עושה רשימות) וזו היתה הפעם הראשונה שמחקתי בהצלחה את כל הפריטים שברשימה!
    ב. קאונטר פוביה. זה הכי קשה והכי עובד. ועוזר למחוק פריטים ברשימות. חה, קל להגיד וקשה לעשות.
    ג. מתה הליך. (-:

    אהבתי

  4. הנה מעט מחשבות.

    אני מעדיף את הצורה להיות אחראי.
    אני אחראי לגורלי, אני אחראי לבצע את המטלה עד הערב, ואני אחראי לכל מילה שאני כותב כאן.
    לא לוקח ולא מקבל.

    למטלות מורכבות או מתמשכות (כמו למשל לדאוג לרווחת העובדים שלי, או לקרוא שיר ביום, או להגיד מילה טובה למישהו)  אני משתמש בכלי שהוא קצת יותר משוכלל מרשימת מטלות. אני עורך את המטלות בשורות של מטריצה כאשר בעמודות מצויינים תאריכים. אני מתחייב לעצמי לכתוב בכל תאריך במשבצת המתאימה את ההתקדמות בביצוע המשימה.
    אצלי זה עובד…

    אהבתי

  5. הנה את…
    בכל זאת…
     
    קצת משמעת עצמית
    קצת רצון טוב
    ואני דואג שהטבלה תהיה במקום מאוד נגיש
    פעם היה היתה צמודה לדף השבועי של היומן, ולפני עשרים וכמה שנים כשנעלמו היומנים המודפסים העברתי אותה לשולחן הכתיבה שבמחשב.
    ובעצם העיקר זה הרצון.
     
     

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s